קופי רייטר: סופרים כותבים על בתי הקפה שלהם

לפני שנים נכחתי בערב שירה ב'צוותא' בו הופיע המשורר יהודה עמיחי.
אני זוכר אותו מכנה את השירה 'הבעה עצלה.'

לימים, כשנאבקתי לעבור מכתיבת שירה לדרמה ולאחר מכן לפרוזה, הבנתי טוב יותר את כוונתו.

בגיל צעיר, עיקר הקושי ב'כתיבה ארוכה' הוא בעיצוב האמנותי של תכני הנפש והדמיון, לימים נוסף אליו קושי נוסף, מביש כשם שהוא נשמע. הקושי לשבת על התחת.

לכן, אם איתרע מזלכם לשבת מול סופר שנעטף בתוגה מלנכולית ומספר לכם על תלאות הרומן החדש שהוא שקוע בכתיבתו, דעו לכם שעיקר הקושי הוא לא בצלילה אל עמקי הנפש וגם לא בחציבת הדמויות, אלא בקושי להוריק אל הנייר את מה שכבר כתוב בראש.

חדר עבודה מאובזר היטב מקל על כמה מהעושים במלאכה. אבל פיתויי הבית הם רבים ומגוונים וערמומיים בהתגלותם. המקרר, הטלפון, הטלוויזיה, אשתו של הסופר שמתהלכת מאחורי הדלת המוגפת בבגד לילה שקוף, והנורא מכולם - מדף הספרים, שעשוי להביא את הסופר חלילה לקרוא בספרו של סופר אחר.

לכן כמובן הומצאו בתי הקפה.

אני קשרתי את חיי ואת סדר ימי ב'תולעת ספרים'. אבל אינני היחיד. העיר מסתבר מלאה בסופרים ודוקטורנטים ומנהלי חברות ללא משרד, שנעים מבית קפה לבית קפה בחיפושם אחר כסא ושקע למחשב. עיין מיומנת תבחין מיד כי מתחת לחזות הרוגעת של בית קפה שסדר יומו מנומנם, מתנהל מאבק מר ואכזר שחלליו הם אלה שלא מצאו לעצמם מקום בבית הקפה.

לכן מדי בוקר, מיד כשאני מתעורר, אני מתמקד במשימתי העיקרית לאותו יום, להגיע עד שמונה וחצי לתולעת ספרים. השעה בה נפתח המקום. לשם כך אני מעיר את הילדים לא מאוחר מחמש וחצי, משדל אותם לאכול ארוחת בוקר מוקדמת, בתואנה שזו המלצתה של התזונאית הראשית של קופת חולים. לאחר שאני ממלא את חובתי ההורית אני חומק מאשתי, ששעות הבוקר הן החביבות עליה לבירור יחסינו, עולה על האופניים ומדווש אל עבר בית הקפה.

נפילת שרשרת או קלקול במהלכים פירושם יום עבודה אבוד, לכן השקעתי באופניים של עשרים אלף שקלים. השרשרת אמנם לא נופלת אבל עלי למהר ולכתוב רב מכר כדי להחזיר את ההשקעה. לאחר שכבשתי את מקומי בפינה שליד החלון נפתח הפרק הבא של ייסורי. אם העובדים של אותו יום יראים מבעלת הבית, סביר להניח שמהרמקולים ישמעו מרסדס סוסה או ניק קייב שמספקים לי את העגמומיות הנדרשת לכתיבה, אבל אם זה מלצר חדש ומרדן יש חשש שמהרמקולים תבקע מוסיקת Pאנק שלא מאפשרת שום כתיבה.

כדי להדוף מכרים שבאו ליהנות מכוס קפה די לרוב בהרכנת ראש מסתגרת, אבל לפעמים מכרי מיואשים או עיוורים לצרכי ואז הלך לי יום עבודה.

לאחר שנתיים כאלה יש בידי ספר. אז עולים יחסי עם בית הקפה מדרגה של אינטימיות. ביום בו מגיע ספרי לחנות מציעים לי להתכבד בכוס קפה בחינם. בספר האחרון הציעו לי אפילו ארוחת בוקר, אותה דחיתי באצילות.

לאחרונה ספר לי חבר, הידוע בטוב לבו, כי אחד ממכרינו, סופר מבוגר ובעל מעמד מאיתנו, אמר לו בלחש, כממתיק סוד:" אתה יודע שצימר כותב בפרהסיה?" לרגע נעלבתי, כאילו אובחנה סטייה בהרגלי זה, אבל אחר כך חשבתי לעצמי שגם מי שמצניע את עצמו כותב לפרהסיה, ובסופו של דבר שני מיני הסופרים וספריהם ניצבים באקווריום של בית הקפה, נתונים למבטי הקוראים, כמו אמן התענית של קפקא.

נ.ב. אני מודה שלאחר כל רשימה, בה אני מזכיר את 'תולעת', אני מקווה שפאני ואליענה, בעלות מקום, יעניקו לי זיכיון על מקומי בקפה.

זה מן הסתם לא יקרה, אבל יתכן כי הרשימה הזאת תזכה אותי בקפה נוסף על חשבון הבית, אותו כמובן אדחה באצילות האופיינית לי.

*ספרו של שמעון צימר "צימר מתחת לירח" ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

כמה שאני רוצה להיות הסופרת הזו שיושבת לה מדי בוקר בבית קפה פינתי עם לפטופ צנוע אבל איכותי, מזמינה הפוך על הפוך ולא רואה אף אחד ממטר, שקועה בעולמי הפנימי כמו חולד בשנת החורף שלו. פעם היו הנסיונות הפאתטיים שלי תופסים כסא פנימי בגינזבורג המקורי, עד שהייתי מסדרת את המחשב ליד הקפה בסוף המסדרון, כבר היה מישהו תופס איתי שיחת בוקר. גרוע מזה בדרך כלל זו הייתי אני שיוזמת את השיחה, כאילו אין לי חיים ואני מתעלקת על עוברי אורח מרוב שבעצם אינני יודעת איך להתמודד מול הדיף הריק, מול הבדידות, מול ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.

כשגינזבורג עבר מתיחת פנים נפרדתי ממנו והתנזרתי איזה זמן מן השכונה כולה. ניסיתי לנחות בשיח קפה אבל מייד מצאתי גם שם חברים שלא ראיתי המון זמן ובדיוק הדליקו ג'וינט ואז בדיוק כלב דני ענק הפיל את השולחן שלפני וגרר אותו עם הבחורה שהיתה בעליו עם הקפה ביד. את הספר האחרון שלי, לפיכך גמרתי בשקט בבית. את הפגישות עם העורכת קבענו בקפה הגייז פרינדלי בגן מאיר.

בספטמבר הזה אני מרחרחת את הקפה בעין ורד, יש שם ירידת מדרגה, שנדמית לי כירידה לצורך עליה, להביא את הקטנה לבית ספר בלפור בשמונה, ולהתעלף שם לקפה, לכתוב כמה דברים בעפרון, בפנקס. עד אוקטובר יהיו לי חמישה כאלה, ושירד סופסוף גשם, אוריד את הטיפות האלה לסיפורים במחשב.

*ספרה של מירי חנוך "מה כל כך מצחיק בפאני" יצא השנה בהוצאת כנרת זמורה ביתן

קשה לי להסביר מדוע אני עובד בבתי-קפה, ולא משום שהסיבה לא נהירה לי, אלא משום שיש סיבות כה רבות. לכאורה זה המקום הכי גרוע לעבוד בו: רעש, תנועה ערה של יוצאים ובאים (ובמיוחד באות), ניחוחות מציקים או ערבים של בישול; אבל השיטה מצליחה, ועם הצלחה - כמו עם הלקוח - אי אפשר להתווכח.
אני כותב בבתי קפה מדי יום. אין לי קפה קבוע, אלא בערך עשרה, כי אני לא רוצה לעצבן אף אחד עם ההפוך והסלט שאני מזמין בשלוש שעות של סשן. אז אני מחכה שבוע מתוך תקווה שישכחו אותי, ואז חוזר ומתחבר. לחשמל, לאינטרנט האלחוטי, לאווירה, לאנשים, לצינור המסתורי שמזרים לי את המילים.

חברי "נבחרת הקפה" שלי נבדלים זה מזה תכלית ההבדל. חלקם טרנדיים מאד ועל אחרים איש לא שמע; על אחד שורה רוח הגותית אינטלקטואלית והאחר מלא בסלבז בגרוש; ההוא כשר למהדרין וזה מאורת פריצים גדושת שרצים. ככל שאני מפשפש במוחי, הדבר היחיד שמשותף לכולם הוא אני. כלומר, בכולם אני מצליח לעבוד היטב.

רק בהם אני צולל, ומיד, נאטם בבועה לנוכח הרעש וההמולה הויזואלית, כל כך עד שבסיום עבודתי אני חש ששבתי מביקור ביקום מקביל. לפעמים מישהו אומר לי שלום כשאני עובד, ואז אני מנהל איתו שיחה קלה מבלי לזהותו בכלל, אפילו הוא שכן, עמית או תלמיד.

ואני עובד בחוץ גם כי בבית אשתגע. מאד נוח בבית, וזה מסוכן מאד לאנושיות הכותב וגם לדיאטה שלו. כתיבה היא מקצוע בודד, אך עוסקים בו בני-אדם, ולהם מוטב שיבואו לפעמים במגע עם הזולת - זולת שישגיח עליהם שאכן הם עובדים (זה מקצוע עם מסגרת כה רופפת ורגשות אשם כה רבים), וזולת שישמש להם מודל, כמו לצייר בסטודיו. אחרי הכל, הכתיבה עוסקת באנשים, והמלצריות, הבעלים ובעיקר הלקוחות הם הדוגמנים שלי. אני לא באמת זקוק להם, אך אני רוצה להזדקק להם, כי אחרת אתנתק.
לכן אני הולך כל יום ל"משרדים" שלי, שבהם כל העובדים יושבים ולוגמים קפה בניחותא, קוראים עיתון ומשיחים בעצלתיים. זה מקום עבודה מצוין.

*ספר הילדים האחרון של יונתן יבין, "בשכונה שלנו", ראה אור השנה בהוצאת עם עובד.

ב"מעבר לקצה", בחוף הצוק, הכי צפוני של תל-אביב , מדי בוקר עמרי היפה וירוק העיניים מכין לי אספרסו כפול משובח, בדיוק כמו שאני אוהבת. בין חבריי וחברותיי, הצועדים ו/או השוחים בים, יושבות שם מדי בוקר גם אסתי, אניטה וס?ט?ל?ה, נשים מקסימות, חכמות ומעשנות, שנמצאות בעשור השישי לחייהן - "ובגאווה!" סטלה זוקפת אצבע עם ציפורן מטופחת ואדומה "זה 262, הצבע שלי כבר 30 שנים!"

הן מספרות לי ולרותם חברתי סיפורים מרתקים ומצחיקים, קשים ומרגשים, וכשהסיפור ראוי – הן מצביעות עלי ומכריזות – "זה ל?ספר!" עד שהתחלתי לכתוב על מפיות שמדי פעם הקלדתי ושמרתי במחשב. בוקר אחד הופעתי עם מחברת קשיחה וסגולה עליה הדבקתי בצלוטייפ פתק פרחוני: זה ל?ספר!

המחברת הזאת שוכנת מאז בתיק הים שלי, ביחד עם שקיות ניילון לרטובים, מגבת, משקפת וכל יתר הציודים הקבועים של לפני ואחרי השחייה בים והמקלחת על החוף.

ב-"זה ל?ספר!" רותם ואני משתדלות לכתוב את מה שמספרות/אומרות/מכריזות חברותינו המשובחות האלה. למשל? איך הנכד הקטן של סטלה אמר לנכד הגדול שלה: "סבתא זקנה, עוד מעט היא תמות." והגדול ענה לו: "היא לא זקנה, היא מבוגרת. זה ל?ספר!" או אסתי, שמספרת על הנכד של חברתה החיפאית, שהתעניין אם נפל טיל על הבית שלה, ואמר, שמה כבר היה קורה אם היה נופל, "הרי סבתא כבר חיה מספיק." ואניטה שמחקה את סטלה אומרת "אחו?תי" וגם "שלמה, זה בעלי!" ומספרת על ימי ניו-יורק העליזים שלה, ועל איך אמא שלה היתה אומרת בצרפתית כל מיני דברים, ועושה תנועות מדגימות עם כפות הידיים כשהיא מסבירה איך הכינה את אחד המעדנים שלה.

ביחד, אנחנו ממציאות לנו שפה עם כל מיני כינויים ושמות קוד לנשים המבוגרות שאולי כבר חיו מספיק, אבל מתעקשות להישאר צעירות לנצח, לפחות בעיני עצמן, ומתיישבות בבית הקפה עם ביקיני ברזילאי ובטן נשפכת ומקומטת, עם שפתיים של מוצצת, פנים מתוחים ושדיים מנופחים ("שהבן שלי, ולא חשוב מי מהם, אמר, שלגעת בזה זה כמו למעוך בלון או כדור מפלסטיק – זה לא ל?ספר!"). אנחנו ממציאות כינויים גם לגברים שעדיין לא חיו מספיק, עד כדי כך שהם בטוחים כי שיערם - הצבוע בשחור עורב או בחום שועל – נראה לגמרי טבעי.

והים תמיד שם, מחליף מצבים וצבעים, והשמיים, והבריזה, ואולי באמת, זה ל?ספר.

*"הכל בסדר", ספרה של אפרת שטיגליץ, יצא בהוצאת מודן

מקום העבודה האהוב עלי הוא שולחן אפור קטן בירכתי חדר השינה. הוא דחוק אל הקיר, מתחת לחלון רחב. אם אני מעלה את התריס אני יכולה לראות עץ פיקוס רחב-צמרת ובוגנוויליה סגלגלה נאחזת, מרפסת עליזה מוקפת קקטוסים, וגם חלון של שירותים וצינור ביוב רחב וחלוד שבוקע מתוך קיר בטון ויורד ארבע קומות למטה אל החצר. שעות העבודה הטובות שלי הן שעות השחר והבוקר, כשהשמש רק מתחילה לנצנץ במסך המחשב, והצוצלות והבולבולים רק מתחילים יום של נהמות וציוצים.

אבל מאז שנולדה בתי הקטנה, אני עובדת כאן לעתים רחוקות. בתי ישנה כאן בחדר, במיטה צמודה למיטה הזוגית, ואמא שלה ישנה איתה, ואני חומקת השכם בבוקר וממהרת לחדר-משלי אחר: שולחן בקפה התחתית. פתוח כאן כל שעות היממה, והברמן של משמרת הלילה מקדם את פני בשש בבוקר (או בחמש וחצי, אם אני באמת חרוצה) במאור פנים עייף, מכין אמריקנו קטן בלי לדבר, אנחנו מהנהנים זה לזה, ואני שוקעת לשעות של כתיבה ועריכה. אני עדיין די חדשה כאן, בתחתית, אבל כבר מתרשמת מהתרבות של המקום: סטרייטית מהסוג הקווירי (הטרוסקסואליות עם טוויסט), עניינית מהסוג הידידותי, מנוכרת מהסוג האינטימי. מין מקום שניחן בחוכמת רחוב, ומצליח לייצר מרחב לנשימה ולמחשבה גם כשמלא עד אפס מקום ורועש עד להתפקע והומה עד להתחבא.

*הנובלה "דיסטנס" מאת ארנה קזין רואה אור באנתולוגיה "מאחורי הכסף יש סיפור", בעריכת דנה אולמרט, בהוצאת אחוזת בית