פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סלון הדחויים

      ימין ושמאל, יהודים וערבים – כולם מצאו מישהו לשנוא בשנה האחרונה. וואלה! תרבות מסכמת שנה בהצדעה לחופש הביטוי ולכל מי שמוכן לומר את דברו למרות הכל

      המשתמט

      איתי טיראן מצליח לעצבן את הישראלים, בעיקר את אלו שכותבים "ישראלי" בכותרת הטוקבק. העובדה שהוא לא שירת בצבא – ולא הסכים לשחק את משחק ההתנצלויות / הצטדקויות / התגייסויות-באיחור-אלגנטי – הציתה עליו את האש הנוחה להתלקח. אם לא די בכך, השחקן לא מפספס שום הזדמנות לשחק חיילים מיוסרים ולהזדהות עם העמדה המכונה "סמול". בחברה שבה כשאתה לא המיינסטרים אתה גיס חמישי, טיראן הוא חבילה ארוזה היטב של חומר מגרה עצבים. אם תשאלו אותנו – זה סתם כי כולם מקנאים בו על מלאני פרס.

      הטוקבקיסט

      אסור לטעות: אם עכשיו ייערך סקר בין 500 ישראלים אקראיים, סביר להניח שרובם המוחלט יגיד שהוא מאוהב בעמיר בניון. זאת בזכות שירו "אני אחיך", בו שכלל הזמר את צורת הביטוי האהודה על רב ה-500 הללו – הטוקבק – לכדי אמנות. אלא שבד בבד, הפך השיר את מבצעו למוקצה של השמאל מחמת מיאוס. וכמו במקרה של חברו למסדר הזקן העבות והכיפה הרחבה, אריאל זילבר, מעתה לא משנה גם יפים יהיו שיריו, אוזניהם הרגישות של מי שרואים עצמם בני אור תמיד ישמעו בהם את רחשה המתגלגל של הרוח המתלהמת.

      הפרזיט

      מכירים את קריאת העידוד "הוא משלנו!"? יש בה תמיד איזה איום מוסווה: כל זמן שאתה מצליח וזוכר להוקיר על כך לעם ולמולדת – הכל נהדר; אבל רק נסה להצליח מבלי לשלשל את המס הנדרש לכיס הבולעני של הביחד-ness ומהר מאוד תמצא עצמך ב"משלהם". במאי "עג'מי" סכנדר קובטי הוא לא משלנו וגם לא מעניין אותו להיות כזה. את רוב הישראלים זה לא היה כל כך מטריד אלמלא הוא גם היה מצליח. שהרי מה הטעם בהצלחתו של ישראלי אחד אם היא אינה יכולה להיחשב כהצלחתה של ישראל כולה? היגיון פשוט.

      המתלהם

      אברי גלעד מבין שהוא מעורר אנטגוניזם אך ההבנה הזו איננה מבחינתו צעד ראשון בדרך לתיקון. הוא דווקא מרוצה מהמקום אליו הגיע. לדבריו, הכל נובע מקמפיין שנאה שמתנהל נגדו בשל המהפך שעבר בדעותיו הפוליטיות. ואכן אם יש מישהו שמבין בקמפיינים של שנאה הרי שזהו האיש המגעיל והמעולה שכינה שמאלנים "סאקרים" וייחס להם את השאיפה לחסל את המדינה. כך, מצא עצמו גלעד ברשימה השחורה של אותם שמאלנים וגילה שאולי לא היה כדאי לפספס את השיעור של מורתו ורבינתו ימימה על הפסוק "עין תחת עין". העיקר, אבל, שהוא כמובן מרוצה.

      יפה הנפש

      דווקא האמן הבינלאומי הראשון שביטל השנה את הופעותיו בישראל היה זה שלא הסתתר מאחורי "בעיות טכניות" או "אירועים שאינם בשליטתו". ודווקא הוא, שהתייחס בכבוד למעריציו כשפרסם מכתב המנמק את החלטתו, הפך לשנוא נפשם של חובבי המוזיקה הממוצעים בציון. אוהדי הפיקסיז והקלקסונז, גיל סקוט הרון ודבנדרה בנהארט ודאי ינהרו להופעה הראשונה שתיסגר להם עם חלוף הזעם, אבל על אלביס קוסטלו נדמה כי נסתם הגולל. ככה זה בישראל – הסברים זה לנמושות, גברים אמיתיים משאירים מקום לפרשנות.

      האנטי-קונצנזוס

      בין הפטיש לסדן זה אנדרסטייטמנט ביחס למצבו של סייד קשוע. מבחינת היהודים הוא גיס חמישי שהולך לשירותים בזמן ההמנון. התקשורת הערבית, לעומת זאת, השוותה אותו לליברמן, שמועות שהוא התגייר הופצו ברחובות המגזר ובעיירת מולדתו תלו כרוז שנשא את הכותרת "כלב ציוני מטירה". ג'וני ליידון אמר לאחרונה כי הוא מרוצה מהעובדה שהוא מעצבן את כולם: "איך זה יכול להיות ששני צדדים במלחמה נפגעים ממני? בכך אני בעצם מוצא להם קרקע משותפת, אז באופן אבסורדי אני הפציפיסט הכי גדול". קשוע היה חותם על כל מילה.

      המזגזג

      אין דבר יותר מתסכל מלעבוד שנים כדי להגיע למעמד של קונסנזוס ואז ליפול בקטנות. לדרור קרן זה לקח 15 שנה עד שתפקידיו ב"שבתות וחגים", בתיאטרון ובקולנוע הפכו אותו לדמות שכולם אוהבים לאהוב. אלא שאז הגיע מכתב הסירוב של אנשי התיאטרון. קרן חתם, אחרי זה הסתייג ואחר כך טרח להודיע שבעצם לא הסיר את חתימתו. עתה, משנראה כי טרם סיים להחליט באיזה צד הוא נמצא, לומד חביב הקהל שיעור חשוב בחייו של הזגזגן – אהבת הקהל גם היא מזדגזגת. מצד שני, בישראל הזגזוג הוא החומר ממנו עשויים ראשי ממשלה.