סן פדרו בתל אביב

כשקראתי בעיתון ששני סטודנטים אושפזו, אכולי הזיות ופרנויה, בבית חולים איכילוב בשל אכילה של קקטוס שקטפו בגן ציבורי במרכז תל אביב, עלה בי זיכרון משנה שעברה, כשנסענו לפארק הירקון באחד מימי החג של אוקטובר ונקלענו במקרה אל גן הקקטוסים ליד הביתן של התוכים. היינו שלושה – אני, חבר וזאת ששמה נשכח מפני שהיא כבר איננה, כפי שאמר לי פעם מכר גרמני רגע לפי יציאתו לג?לו?ת: "האפשרות לשכוח שמות מייאשת, אך אילולא היתה קיימת לא היתה נשארת לנו שום תקווה".

התחיל להיות חם בצורה טובה, ללא האיומים של הקיץ התל אביבי עם הפ?וסט של עוד משבר ותיירים צרפתים בלשונם: 'ל?ה פ??ס?ט?ק! ל?ה פ??ס?ט?ק!'. נעים של לפני. וזה עוד היה בתקופת הבציר המוקדם של החומר ההולנדי, פרחים סגולים ודביקים, רפואה אלטרנטיבית מימיה האפלים של האימפריה הבריטית – קצינים עוגנים בחופי סין של המאה השבע עשרה, מפמפמים במקטרותיהם אופיום וממששים את אשכיהם אל מול סינים עם זקנים ארוכים שפורקים סחורות בנמל ודובי פנדה עצלים שיושבים על המזח ויורקים שאריות במבוק לעוס לקערות חרסינה מעוטרות בדרקונים.

"ואנחנו?" שאלתי, בעודנו מטיילים בממלכת החיזרים הקוצניים.

"שש שעות שצריך לשרוף בלי להיתקל במכרים ובלי לענות לטלפונים".

"אני גרוע בזה" –

"אפשר הצעה", השומר של הגן פנה אלינו ואמר. "אל תוותרו על התחזית. החזאים נענים לציפיותיהם של אנשים שמאסו ביובש הנורא. כשהם מצביעים על חצים שנעים במעגל ומפלרטטים עם מגישי החדשות על נושאים כמו כדורגל, זה לא בסדר. למרות שגם בכדורגל היו שינויים לא צפויים שגרמו לאנשים לצאת בלילות מסוימים מהבית, לבושים בצבע אחיד, ולשיר שירי מחאה במקום לשבת על הספה ולראות בטלוויזיה סרטים ארוכים על מלחמת ויאטנם..."

"אנחנו עסוקים", התחמקנו מהצעות מגונות.

אבא מתקשר.

עונה – "הלו".

בצד השני נשמע קולו של אבי כמגיע ממרחקים – "ארוחת חג משפחתית, אתה מגיע?"

מנסה להיות מנומס – "טוב שהתקשרת".

"איפה אתה?"

אולי כנות תעזור – "בחלל".

"מה?"

"מי זה?"

"נדבר מאוחר יותר".

הוא נותן לי פתח מילוט, אבל אני יותר מדי נהנה מערעור המציאות שלו, "לא לא לא! חכה!"

"מה?"

"הכנתי מרק".

"א?ה?"

הבזק של מציאות מכה לפתע בתאים המעושנים של המוח, מה שמבלבל את המערכת ויוצר מן תחושה הדומה לדה ז'ה וו... אבל עתידי, מפגש שיתקיים בינינו... ואולי לא? החומר ההולנדי נפגש עם הקקטוס הארצישראלי... ממלמל – "כ?ר?ו?... כ?ר?ו?..." גלי צחוק מטפסים בגרוני, כמעט נחנק, נושם נשימה עמוקה ומצליח לבסוף לפלוט אל תוך מכשיר הקשר – "כרובית וגזר!"

"ביי".

"לא חשוב. פעם אחרת. טוב לשמוע אותך אבא".

"גם אותך".

צליל הניתוק נשמע כחללית שחונה ברוורס.

המשכתי לקרוא בעיתון – "הם הקפיאו, חתכו, בישלו ולבסוף שתו את התרכיז שהכיל כמות לא קטנה של מסקלין. 'כמו אינדיאנים הם רקדו', סיפר השוטר שמצא אותם."

בדומה להם, גם אני רציתי לרקוד. עצרתי ב"מצב קשה" וסגרתי את העיתון. ארזתי תיק עם אביזרים נחוצים – תעודת זהות, מיץ תפוזים, טיפות עיניים וסכין גדולה שהיתה שייכת לזאת ששכחתי. יצאתי מהבית. היתה לי מוטיבציה גבוהה לאובדן הכרה, אבל בפניה הראשונה ימינה עלו בי מחשבות שניות ושלישיות. הייתי ספקן. פעמיים בשנה לטוס לאמסטרדם, אלפיים שקל, דקה תשעים, מנות יתר – כל הבלגן. ועכשיו – "בוקר טוב ישראל! השעה עשר והנה תפריט הסמים הפסיכדליים בגן מאיר".

מקסים... אך מעורר חשד. המשכתי ללכת, חולף על פני רחוב השוק, דיזינגוף, כצנלסון והקישון. חוזר חלילה. ברחוב העלייה הוצאתי את הסכין מהתיק ובדקתי אם היא מספיק חדה.

קינג ג'ורג', גן מאיר, השעה של האמהות החד הוריות. העננים משתקפים בבריכת המים כמו היפוך של המציאות. אין קקטוסים, רק חבצלות מים. אני לא מתייאש וממשיך לגן הבא, זה של ראש העיר, שם יש קקטוסים.

"הוא בבית", לחשתי.

"תשאל בנימוס אם אפשר", החבר הופיע והציע.

"תיזהר", היא לוחשת לאוזניי, אינה מציעה אפשרות למדוע הגיעה.

"טוב. סליחה", אל ראש העיר.

והוא, "כן בחור".

"אני מחפש קקטוסים... לשכוח, אתה יודע".

"אין לי", הוא אומר באכזבה. "תאמין לי, כמה שאני יודע. תסתכל כאן". הוא הצביע על גזעו של הדקל, שם צמחו להן פטריות קטנות וחומות בין הקליפות.

"אפשר?", הצבעתי על הסכין.

המציאות החלה מתרחקת ואיתה גם פיסות מידע חשובות מהעיתון שנזרק לפח (אתמול או שלשום). מצאתי את עצמי יושב על ספסל בשדרות רוטשילד, העיניים מלוכסנות, שאריות מציאות נחתכות לפסים דקים ומתעופפות ברוח, מתפזרות בכל העיר. השמש בשקיעתה פינתה מקום לזריחת האור הכתום החשמלי ולבואן של חיות הלילה.

במרחק מה ראיתי את חברי הטוב רוקד עירום בשלולית של דם, מתפלל לשמאן אינדיאני שישן על פיסת דשא בצדי השדרה. השוטרים שהגיעו רכובים על גלגיליות פנו אליו בנימוס: "זה מפריע לאנשים שמטיילים עם הילדים. תתנהג בהתאם". הוא נבהל וטיפס על עץ וסירב לרדת ממנו עד הבוקר, אפילו כשהוסיפו, "בבקשה".

"אולי הוא ידבר עם עטלפים", אמרתי לזאת שנשכחה והתיישבה לצדי על הספסל. היא לא אמרה דבר, רק הבליטה אישונים מוגדלים ועצב. לאחר שתיקה שנמשכה שנים היא קמה ואמרה "שלום" בלי להניע את השפתיים ובלי להשמיע קול, אך אני הבנתי מה התכוונה לומר – משהו שנשמע כמו "מה הטעם בכלל?" – ולפני שנבלעה בין ההולכים ושבים בשדרה הספיקה לומר, "את הסכין תשאיר אצלך. אם תרצה לחתוך, שיהיה".

נשארתי לשבת על הספסל, עם הסכין שלה ביד, מביט בעיניים דומעות באנשים ההולכים בשדרה, מקווה למשוך תשומת לב או זוית של הבעה עם כוונה, אך נדמה שכולם היו עסוקים בשלולית הדם או בעטלפים. חוץ מבחורה שחלפה על פניי והסתכלה על הסכין, בלי להתבייש ולוותר מראש ולחשב את הסיכון שיש לקחת בהתאם למוסף הכלכלי. פשוט הסתכלה בעיניים שהביעו כנות גדולה שלא נתקלתי בכמותה בשדרה.

אחר כך גיליתי שהסתכלה ברחמים גדולים ולא בכנות גדולה, כי ראתה שמישהי השאירה אותי יושב לבד בדרך הלוך וכעת, בדרכה חזרה, נזכרה בשפתיים שלא נעו אך אמרו "שלום", שהתפרש אצלה אחרת משהתפרש אצלי.

אמרתי לה "שלום", והיא החזירה חיוך.

הצבעתי על העטלפים למעלה, והיא הסתכלה על צמרות העצים.

כשחזרה להסתכל בי (או בסכין או במנופים שבונים בניינים מאחור) עצר לצידה רוכב אופניים ונשק לה.

השפלתי מבט והצטערתי על כל הזמן שקיוויתי שיסללו שבילי אופניים בעיר ושנהיה דומים יותר לאמסטרדם מאשר לעזה, ולבי התמלא געגוע למחנות פליטים ומלחמות שאף פעם לא ראיתי (רק דרך מסננים של קפה וסמים וטלויזיות דולקות).

נותרתי לבדי, ברגע הכואב של בחורות חולפות על פניך ואתה עוקב אחריהן במבט, מקווה שיסובבו את הראש רק כמה מעלות שיפיחו בך את האמונה שהינך יכול לעורר עניין בזולת (החלומות המתפוררים שאמא טיפחה בך כשהיית ילד).

הוא הרכיב אותה על אופניו ונסע במעלה השדרה, חוצה את השלולית, מתיז טיפות דם על השמאן והשוטרים המנומסים שעמדו מתחת לעץ וקראו לחבר לרדת ולהיות בן אדם.

אני הרמתי את הראש בזווית ישרה, צוואר מתוח, גלים של צחוק וצמרמורות מרעידים את גופי. ובין לבין אני ראיתי אנשים עייפים הולכים בשתיקה ומעליהם חגיגה של עטלפים שכירסמו פירות בהנאה מרובה של מי שהבין את המחזות העצובים והשיל מעליו את עול הקיום.

ההתרחקות של הנשים אשר אהבתי הכתה לפתע בהזיותיי, עד שקמתי מהספסל, הכנסתי את הסכין לתיק והתחלתי ללכת הביתה. כי כבר נעשה מאוחר מכדי שאנשים יביעו זווית של עניין או אפשרות למגע עתידי. אפילו העטלפים השתעממו ונעלמו, משאירים רושם של שמיים כחולים כהים, ריקים מכוכבים, וסוחרי סמים מובטלים, שמגרדים שאריות יחד עם אוספי הבקבוקים באזורים אחרים של העיר.

לפנות בוקר ניגש אלי הרופא ונתן לי כוס מיץ תפוזים.

"גם אתה כאן?", שאלתי את עצמי, מתעורר למחצה כדי לשתות. הגרון יבש. הכוס מלאה חרגולים סינים קטנים (כמו ההם בקופסת השימורים).

"איכילוב", חשבתי לעצמי, ולרופא, "יש לי מיץ משלי".

במיטה הסמוכה, בתנוחת העובר, שני הסטודנטים. נראים צעירים. מיואשים.

"מכירים ברכט?", ניסיתי.

אין סיכוי. האחד דוקטורנט לכימיה והשני רק מייבב בתחינה קורעת לב לאמא שתבוא ותיקח אותו הביתה.

הרופא פנה אלי בנימה מעט תוקפנית: "לאור המצב באירופה, מנוחה תעזור, בלי עיתונים. סרגל. כמו בצבא, היית?"

"רק קצת, לא אהבתי. אני פחות רדוף עכשיו".

"זה הכל בראש שלך, בחור. תאמין לי".

האמנתי. הסטודנט המתחנן פחות. הוא שאל אותי אם יעבור לו.

שאלתי אותו מה.

הוא ענה, "המערבולת".

שתקתי, אך לבסוף אמרתי, "צריך הרבה אומץ כדי לאכול ככה, בלי הוראות וכל זה".

"האמת, קראנו קצת באינטרנט. אני דוקטורנט!"

"אולי תגיד את זה לרופא. זה יחזק לנו את הביטחון העצמי".

"לנו?"

רציתי ללכת. ניסיונות מגע כושלים מעציבים אותי מאוד.

הרופא הדליק פנס, העמיק בעיניים, ראיתי על פניו ניצוץ של קנאה.

עיכבו אותי ביציאה למלא דו"ח. סירבתי. ידעתי כי יחייבו אותי בכסף.

"הסכין נשארת אצלנו", אמרה הפקידה בקבלה.

"בהצלחה", חייכתי אליה.

הרחוב היה שקט. בראש הדהדו צפירות אזהרה וסירנות. עצרתי מונית וביקשתי, "הביתה".

"הוא איתך?", שאל הנהג, מצביע על הדוקטורנט שהתיישב במושב האחורי. ריחמתי עליו, אמרתי "כן".

בדרך הרדיו שידר ידיעות מעורפלות – "הרשות למלחמה והסמים והסוכנות והיהדות והמוסד והממשלה החליטו לנקות את הערים המרכזיות מקקטוסים, 'זאת בשל חשיפתה של רשת סטודנטיאלית שקוטפת אותם מגנים ציבוריים ומפיקה מהם סמים אסורים'. בתגובה נמסר – איבדנו עניין".

"מחפשים?" שאלתי את הדוקטורנט.

"כן, כן. זה העניין. חקרתי את זה באוניברסיטה".

"אה", הסכמתי, "ומה איתו?"

"הוא נשאר שם. לא רוצה לחזור יותר. הבין שכבר אי אפשר לסמוך על אמא".

ושוב הבזקי זיכרון מפארק הירקון או אמסטרדם של שנות השישים או התשעים המאוחרות, מטפסים מעל השער הנעול של יום שבת הקדוש. מנסה להיזכר בשמה, נזכר בגלות שכפו עלינו הגרמנים. היה אוקטובר ולא היה מה לומר. ישבנו על ספסל בגן הציבורי, בין חיזרים, ושאלנו את העוברים ושבים – "מי רוצה לבוא לטיול בחללית?"

הבניינים והכבישים נראו לי ככתמים אפורים, כמעט כחולים. השקט החל דועך עם הקולות של התנועה האנושית החד סטרית. השמש ניסתה בכוח לטשטש את מאורעות הלילה ששקע באיטיות בלתי נסבלת. הנהג ידע את הדרך הביתה והרדיו המשיך לדווח: "וטסים אינסוף פעמים לירח, חוזרים כל פעם מותשים, לתל אביב של מאה שנה והאסלות המכופפות, מול מראות מוכתמות במועדוני לילה של רחוב המסגר, עם מדבריות של גנים ציבוריים שפעם גדלו בהם קקטוסים, עם המומחים בבית החולים שקוראים להם 'סן פדרו'", מה שהזכיר לי את מקסיקו, בה אף פעם לא ביקרתי.

נולד ב-1985, גר בתל אביב.

עסוק בכתיבה, קריאה וחקר החלק האחורי של המצח. אוהב לשוטט בגינות ציבוריות בתל אביב.

לעתים, בלילות, אוהב לשבת על ספסל בשדרות רוטשילד ולדבר עם עטלפים. בין לבין מנסה לצבור הון לא ממשי בדימוי מספרים ומפקידות שעובדות בבנק – שזה כמו באנג רק הפוך.