משטרת המחשבות: על האלבום החדש של אינטרפול

סם פוגרינו, המתופף חסר הפחד של אינטרפול, נשאל באחרונה מה השתנה בלהקה מאז שהוקמה בניו יורק לפני 13 שנים. ההקשר היה ראיון לקידום אלבומה החדש והרביעי של אינטרפול, שקרוי על שמה, רגע אחרי שהבסיסט הכריזמטי והאהוב קרלוס די הודיע על עזיבתו את הלהקה. כמו כל שיר של אינטרפול, גם פוגרינו יודע שאותיות מיותרות הן חלקת האדמה שבה קוברים להקות ולכן הוא השיב בשלוש מילים: "התמימות. איבדנו אותה".

יש הרבה דרכים בהן אפשר לקרוא שלוש מילים כמו אלו. צרכני מוזיקה נטולי סנטימנטליות ללהקה מסתכלים עליהן כעל מקרה מעניין שבו הצלחה וכישלון משנים הרכב וזהו - היתה תמימות, עכשיו היא איננה, יש להקה ומחר היא נעלמת. ויש את הזווית של מעריצי אינטרפול, אלו שמאז יצא "Turn On The Bright Lights" - אחד מאותם אלבומי בכורה ששינו את חייהם של אנשים ואפילו הגדירו אותם - רואים את הלהקה הזו משנה צורות, פלטפורמות וזהויות, והופכת לאחת הלהקות החשובות של העשור החולף.

כמו צפייה בגיבור רדוף של סדרת טלוויזיה נטולת נשימה, מעריצי אינטרפול תוהים מתי תגיע הנפילה. מתי המילים של הסולן פול בנקס לא יהיו סכין בעין של הבינוניות? מתי חטיבת הקצב של הלהקה תשמין מנחת? ובעיקר מתי הם באמת יישמעו כמו להקה שמנסה לחקות את ג'וי דיוויז'ן? – האשמה שאינטרפול הצליחה להפריך יותר מכמות הפעמים שאיאן קרטיס עלה על הבמה.

האזנות ראשונות לאלבומה הרביעי של אינטרפול, העלו את החשד שהיום הזה הגיע ועם אובדן התמימות שהביאו המנונים כמו "Obstacle 1" ו-"Leif Erickson" מאלבום הבכורה, הגיע גם אובדן הקסם. במקום שבו הלב התפוצץ למשמע סינגל חדש של הלהקה ומהלך החיים הרגיל הופקע לטובת כל הדברים החדשים שיש ללהקה הזו להגיד על החיים שלנו, הגיע ספק ודאגה שהשחיקה פשטה גם בהם.

"אינטרפול" הוא אלבום שנשמע מצוין - חכם, אפל - אבל הקול הוא קול יעקב והידיים ידי עשיו. אם פעם מכל שיר של אינטרפול היתה לפחות שורה אחת שרצית שיכתבו על הקבר שלך, באלבום החדש צריך את המכשיר הזה של מחפשי זהב כדי לאתר אותם.

מוזיקלית, עדיין קל מאוד לצרוך אלבום של אינטרפול ולהאזין לו שוב ושוב. אלא מה שפעם היה בלתי נשכח אחרי האזנה אחת, הופך לעוד מתמודד במרתון בזיכרון האנושי. לרגעים לא מעטים, עטיפת האלבום בה נראה לוגו הלהקה מתנפץ לרסיסים, נראה כמו המציאות המבהילה שבה הלהקה היחידה בעולם שמתפקדת כמו הכותל המערבי שלך, הופכת לעוד קיר אילם שממשיך להוציא דיסקים.

אבל כמו שלא מחליפים קבוצת כדורגל ואמא, אינטרפול עבור מעריציה היא הלהקה שאתה מוכן לקלף שכבה אחר שכבה כדי למצוא שוב את מה שהביא אותך אליה לשם מלכתחילה. כמו מערכת יחסים מורכבת בין זוג שמכיר אחד את השני שנים, האלבום החדש של אינטרפול מחייב את מעריציה הישנים להסתכל עמוק לתוך תוכו כדי להבין שהזמנים השתנו, אבל באלוהים - כשהוא פוגע אתה מבין שהחיים בין אלבום לאלבום הם העברת זמן מטופשת.

פתאום, משפט הפתיחה של השיר הראשון והמצוין "Success" ("חיים ארוכים, איזה ביטחון יש בהם?") נשמע בדיוק כמו המחשבות המדויקות שמלוות אותך ברגעים הכנים שבהם הראש פוגש את הכרית. הסינגלים "Lights" ו-"Barricade" נשמעים כמו האבולוציה הנכונה של להיטי אינטרפול מאז "PDA" המושלם דרך "Evil" ועד "Heinrich Maneuver" מהאלבום השלישי. אחר כך מגיעות הפראזות - אמנם פחות קופירייטריות מפעם אבל עוד לא נמצא הבן זונה שיכול לכתוב שורות ברמה של "הלילה, זיכרון מיוחד משרת אותי, ואני אחכה כדי לגלות שאני אפור" ("Memory Serves") במשך אלבום שלם.

ככלל, נראה שבאלבום החדש פול בנקס מורכב ואסוציאטיבי מאי פעם, גם על חשבון הקוהרנטיות. לא סתם הוא התכחש לציטוט מוקדם של חבר הלהקה שהבטיח שהאלבום החדש "יחזור לסאונד של האלבום הראשון". "הוא לא יהיה דומה לזה בכלל ", אמר בנקס בבוז שמתאים לאנשים שאם הם מסתכלים אחורה הם הופכים לנציבי מלח אז הם דוהרים קדימה, לרוב במסלול של התרסקות נפשית ופיזית.

כמבצע, בנקס מעדיף לשיר בגדול ובעגול על פני הדק והמדויק - מה שמעורר חלק לא קטן מהביקורת על הפערים בין אינטרפול של 2002 לזו של 2010. נדמה שבדרך הזו מוביל בנקס את הלהקה למסלול שמתאים ללהקת טופ-10 שמחממת את u2 כפי שאינטרפול עושה בימים אלו ולא להרכב אינדי מניו יורק שמגרד דולרים מתקרות של מועדונים קטנים. הביקורת הזו קטנונית מעט, כיוון שהנפח החדש של בנקס לוקח את אינטרפול למקומות הרבה יותר מעמיקים ומלאי רוח. זאת לצד העובדה שמבחינת הפקה מוזיקלית, "אינטרפול" הוא האלבום הכי רב-שכבתי של הלהקה, שלידו הצליל של אלבום הבכורה נשמע כמו ההבדל בין ג'רוזלם פוסט לייט ל"יוליסס".

בעולם שבו הרף עין הוא מידת הזמן שבה אלבומים ולהקות עוברות לתהומות השכחה, קשה לעכל את כמות העבודה שצריך להשקיע כדי לאהוב באמת את האלבום החדש של אינטרפול. בסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך מול השירים האלו ושואל את עצמך אם היית ילד בכיתה י"א שמקבל דיסק צרוב ועליו כתוב "להקה שמדברים עליה" ושומע את השירים האלו – האם היית לוקח אותו גם לשמירות בצבא? האם היית מקשיב לו אחרי שנכשלת בטסט הרביעי והחמישי? האם היית מתחתן עם הראשונה שהיתה אומרת לך שזו הלהקה הכי טובה בעולם?

התשובה לשאלות האלו ביחס לאלבום החדש של אינטרפול היא שלילית (כרגע לפחות). אבל כמו שהלהקה הודתה שהתמימות אבדה לה, כך גם מעריציה צריכים להבין שיש דברים שלעולם לא יחזרו והתחושה של עיניים מתפרקות מדמעות כמו זו שליוותה את ההאזנה הראשונה ל-"Turn On the Bright Lights" היא אחת מהן. העיקר הוא שלמרות השינויים האלו, אינטרפול שומרת באלבומה החדש על העקרונות הבסיסיים שבעומק החוזה שנחתם בדם בינה לבין אוהביה האמיתיים – מוזיקה חכמה ומרגשת לאנשים שהמכונה דורסת אותם בכל יום עוד קצת, אבל אף פעם לא מחסלת.

בשיר האחרון באלבום, "The Undoing", שר בנקס בספרדית את מה שהוא, כרגיל, הסיכום הטוב ביותר לכל זה: "אחרי כל כך הרבה הפסדים, הניצחון לא משתווה". עוד אלבום מפסיד-מנצח של אינטרפול יצא לעולם, עוד איקס סומן על הרובה. עכשיו צריך למצוא מה לעשות עם החיים האלו עד האלבום הבא.