מטען הכאב: על "Happiness” של Hurts

למרות שהרטרו אייטיז עדיין פופולרי בחנויות האופנה, כבר הרבה זמן חלף מאז שאיזושהי להקה חזרה לאייטיז כמו שצריך. עברו כבר כמה שנים מאז שליידיטרון החיו את הרובוטיקה האייטיזית הקרה; ה-Faint האמריקאים כונו על ידי מגזיני הפופ הבריטיים "התשובה של נברסקה להבן 17"; הקילרז הוקסמו מהפופ של דוראן דוראן; ו-Zoot Woman של סטיוארט פרייס חזרו לאייטיז באלגנטיות. עתה מגיעה ממנצ'סטר התשובה העכשווית לזוט וומן. קוראים להם Hurts.

Hurts הם שני בחורים רציניים, בעלי היגיינה אישית ללא רבב, שלבושים כמו נאצים. הם מוצגים בתמונות שחור/לבן "אמנותיות", שכמו לקוחות מתיק העבודות של אנטון קורבין, ועושים סינתפופ אייטיזי חסר בושה. יריית הפתיחה שלהם היתה מרשימה. אם יש אהבה בלבכם לפופ המצעדים של האייטיז באמת אין דרך לעמוד בפני שני הסינגלים הראשונים שהצמד שחרר בתקופה האחרונה.

הסינגל הראשון מבין השניים, "Better Than Love", הוא להיטי יותר אך גם פרחי יותר ופחות יפה. מלבד הרפרנסים האייטיזיים הברורים והדהרה הג'יורג'יו מורודרית, הוא מזכיר מאוד להיטים מהאלבום הראשון של הקילרז וקצת את “Tribulations” של ל.ס.ד סאונדסיסטם. לא רע, אבל השוס האמיתי הוא הסינגל השני, "Wonderful Life".

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, זה לא קאבר לשיר המוכר של בלאק מ-87' אלא להיט רטרו-אייטיז חדש, מלא פאתוס ורומנטיקה הרואית (כולל קישוטי סקספון אייטיזיים קלאסיים), המספר על בחור שעומד להתאבד ומחליט ברגע האחרון לא לקפוץ מהגשר בגלל בחורה שעברה שם. השניים החליפו מבטים והכל היה ברור – האהבה ניצחה את המוות.

כיאה לתמה, השיר מחזיק באווירה הדרמטית של “It’s a Sin” של הפט שופ בויז, בדרייב של להיט האייטיז הנהדר “Obsession” של Animotion, ובפזמון בגודל של הקולוסיאום. השיר נהדר בפני עצמו, אבל אם אתם רוצים אותו למסיבה, לכו על הרמיקס של ארתור בייקר (המפיק האמריקאי האגדי שהפך את ניו אורדר באייטיז ללהקת האלקטרו-פופ הגדולה בעולם).

"Wonderful Life" הוא שיר שנדבק למוח ומביא איתו מחשבות אובססיביות טורדניות. לקח לי משהו כמו שעתיים להבין מאיפה ה-”Don’t Give Up” בפזמון מוכר לי. כשסופסוף נפל לי האסימון שמדובר במשפט מ-"You Get What You Give" של הניו רדיקלס התעצבנתי על עצמי על הזמן המבוזבז, שהרי ברור שזה מקרי – מה כבר יכול להיות הקשר בין Hurts לבין להיט הניינטיז הזה? אבל אז, כשראיתי באתר של ה"אן.אם.אי" ראיון-וידיאו עם Hurts בו התבקש הסולן, תיאו האצ'קרפט, לשיר את השיר ששינה את חייו, הוא פאקינג שר את המשפט הראשון של "You Get What You Give"! בהתחלה טפחתי לעצמי על השכם על הזיהוי, אבל אחר כך התחלתי לחשוב שאולי הוא בכלל צחק כי כל מיני אנשים אמרו לו שהפזמון של "Wonderful Life" מזכיר את הלהיט ההוא של הניו רדיקלס.

איך שלא יהיה, הסיפור הזה מראה שזה לא יהיה מופרך להניח שהרקדניות בשמלות קוקטייל שחורות ונעלי עקב בקליפ של "Wonderful Life" לקוחות ישירות מהקליפ של “Addicted to Love” של רוברט פאלמר; שרקדניות הבלט בקליפ של "Better Than Love" מושפעות מהקליפ של "תרקוד" של שלמה ארצי; ששם האלבום, "Happiness", מושאל מאלבומם של ה-Beloved; ושמראה השיער הרטוב של חברי Hurts לקוח מראשו של פאלקו המנוח.

תקראו לי ניימדרופרית, אבל Hurts לא משאירים לך ברירה. אחד הדברים המעצבנים בהם זה שכל פסיק אצלם מצוטט מאיפושהו ואי אפשר להקשיב לאלבום שלהם מבלי לשחק במשחק "חפש את הציטוט" (במיוחד אם גדלת באייטיז וכל רפרנס מהעשור ההוא טמון לך איפושהו בזיכרון).

מה שמעצבן יותר זה הפער בין החזון והאסתטיקה של Hurts לבין המוזיקה. מלבד שני הלהיטים הללו, האלבום השלם הוא אכזבה מרה. "Happiness" הוא אלבום מלא בבלדות קיטשיות די מחרידות, שלא לדבר על שיר הבונוס, "ורונה", שנשמע כמו אופרטה איטלקית המתאימה לפרסומת הומוריסטית לפיצות קפואות. אפילו "Devotion" – הדואט עם קיילי מינוג – הוא נפילה.

אני משערת ש-Hurts דמיינו שהם מייצרים בלדות אלקטרוניות קורעות לב ומלאות סטייל מאזורי האיטלו-דיסקו (תחשבו “I Like Chopin” של גזיבו), אבל האמת היא שחלק גדול מהשירים נשמעים כמו שירי הקאמבק של א-הא. אחרים מזכירים שירים נשכחים של Johnny Hates Jazz ועוד נתח מכובד נשמע כמו בלדות של גארי בארלו. ברצינות, תשמעו את "Blood, Tears & Gold"! מה זה צריך להיות?? הזמנו שמפניה וקיבלנו בירה נשר.

הלוק המהוקצע של הלהקה מייצר אשליה שהכל נעשה בקריצה מודעת לעצמה, אבל האמת היא שאין באלבום הזה שום דבר באמת מתוחכם או מעניין. “Happiness” הוא אלבום מנופח, גרנדיוזי וגדול מהחיים מלא בטקסטים מגוחכים על מאהבים שנפרדים בגשם השוטף. כל זה כמובן לגיטימי אם השירים מספיק טובים, אבל זה לא המקרה.

"Wonderful Life", אם כן, הוא שיר אדיר, "Better Than Love" הוא שיר לא רע בכלל, וכל היתר מיותר לחלוטין. תורידו את שני הלהיטים, תוותרו על השאר.