פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טיים זה כסף: על כתבת השער של TIME על ישראל

      מגזין טיים כתב שאכפת לנו יותר מכסף מאשר משלום. במקום להפעיל את אזעקות האנטישמיות, שרון קנטור מזכירה לנו על מה דיברנו בדרך לחתונה ומה קראנו במוספי החג

      אייב פוקסמן, ראש הליגה בעד העולם כולו נגדנו, רוצה שמגזין TIME יתנצל בפני העם היהודי. לטענתו של פוקסמן, כתבת השער של המגזין הקשיש שכותרתה "למה לא אכפת לישראל מהשלום?" משחזרת טענות אנטישמיות מוכרות: "הסאבטקסט של יהודי ישראל האובססיביים ביחס לכסף מצלצל כמו הדי השקרים האנטישמיים העתיקים", כותב פוקסמן והוא דורש התנצלות הן על הפרסום עצמו והן על העיתוי – ראש השנה היהודי וחידוש שיחות השלום.

      אולי פוקסמן צריך לדרוש התנצלות גם מידיעות אחרונות שבערב ראש השנה ממש בחר לפתוח את מוסף התרבות "7 לילות" בכפולה המדרגת את יוצרינו ואמנינו לפי הכסף אותו הם מרוויחים. ומעריב, שפתחו את השנה החדשה דווקא עם מוסף הכרומו המהודר לחג "מאה האנשים העשירים בישראל", לא צריך לבקש סליחה על עלילת הדם? סליחה בכרומו שיבקש! ואמליץ להגיש קובלנה גם לערוץ 10, שנדמה שככל שקשה פרנסתו, כך הוא מפנה יותר מלוח המשדרים שלו לענייני "כלכלה". גם מחוץ לתוכניות העוסקות רשמית בכסף, ברמות רפיסות מוחית שונות, דומה שאין בערוץ נושא אחר פרט לכסף.

      צפיה בתוכנית אקראית של גיא פינס מעלה שגם אייטם קצר וקליל (וחשוב, וכיפי) העוסק באחייניות של אסי עזר ש"קיבלו קמפיין" מסתכם בשאלה כמה מרוויחות הילדות - כבנות 5 להערכתי - על כל יום צילום. שאלות ערכיות סביב ילדים-פרסום-תהילה לא הועלו כלל, בורינג. אייטם שעסק בהצלחתו של הסרט "זוהי סדום" פרש בפני הצופה את מתווה חלוקת הרווחים של העוסקים במלאכה, כולל התייחסויות – סרקסטיות יותר או פחות – של הכוכבים לאחוזי הרווח שלהם לעומת המפיקים לעומת בעל האולם לעומת מוכר הפופקורן. בגילוי לב אודה שהשאלה שהציפה אותי למראה הכתבה היא: "את התחת של מי זה מעניין?" אבל אחרי שראיתי את הכפולה של ידיעות לחג הבנתי שכנראה את התחת של כולם, או כמו שמקובל לומר היום: "חמותי קראה בדה-מרקר".

      דברו איתנו במספרים

      פוקסמן היה מזדעזייע גם אם סתם היה יושב בבית קפה, או חולף בטרמינל, או מצותת למכשירים של סלקום בתקופת החגים. איני יודעת מה קורה עם עממי העולם הגדול, אבל ידוע כי הישראלים, בלי להתחשב בשום מסורת אנטישמית, מדברים כמעט רק על כסף. ואם לא פרופר על כסף, אז על כמה יחידות מזון, מטראז' או דקות שיחה נכנסות בו. דומה שאין פריזמה אחרת דרכה מצליח הישראלי להבין את העולם שסביבו. אם פעם שיחות מהסוג הזה היו מקובלות יותר אצל דודים בני 50 שדואגים לפנסיה, הלוא שהיום הסחים ממינהל עסקים מדברים ככה כבר בגיל 22.

      ישראלים הכי מתים על כסף בשני המצבים הקיצוניים שלו: מבצעי חסכון על גרעינים שחורים והעלמות מס של מיליונים. מה שבאמצע קצת מדכא אותם. רוב הישראלים באזרחות חשים לא בנוח כשאינם נושאים ארנק או ציידנית. להערכתי, הישראלי היה שמח לדבר במספרים בלבד: "87 אלף אני אומר לך. איפה, אין מאה. אין שם מאה. 87 גג 90", למשל. או: "מליון מאתיים בשביל 3.5? זה יוצא 8 אלף למ"ר! משוגעים כולם".

      ואני באמת לא רוצה להכנס למה שנשפך בתחום האירועים: זוגות טרם חתונתם, בחודשים בהם אהבתם בשיא הלבלוב, מכלים תשוקתם על דולרים פר ראש ועל כמה לוקח גיל טייכמן, בשעה שקרובי משפחתם מייגעים מוחם להיזכר כמה הם קיבלו לארוע של הבן שלהם כדי להתאים את הצ'ק המחורבן, כי פה מביאים רק כסף. ולא אמרתי מלה על זה שהקמפיינים של שופרסל ומגה-בול ממשיכים להציג בפנינו חשבוניות זה החג השמיני ברציפות. פאק, זו מדינה שאנשים עושים בה לייק לאגרטל! יהודי יקר - ממי אתה רוצה התנצלות?

      העוגה קטנה והקופצים רבים

      אגב, למיטב הבנתי, ב-TIME לא שייכו את התכונה הזו ליהודים אלא לישראלים. אולי סתם התפלקה לפוקסמן משאלת לב לגבי לאומיותם של תושבי ישראל. יש בהחלט סיכוי שאכן לא ביהודים הבעיה, שכולם כאן - עובדים זרים, ילדים של עובדים זרים, עולים חדשים וערביי המקום – כולם מדברים על כסף. אולי זה בגלל התחושה שהעוגה הישראלית קטנה ויבשה: שטחה מצומצם, זמנה קצר והקופצים רבים. אולי סתם קלאסיקה כמו פחד המוות שתוסס עד רקב בתוך הלבבות ומקציף עצמו החוצה במפל מטבעות של שנקל.

      וקטנה לסיום: בענין הטענה המרכזית של ה"טיים", שעניינה לא היה כסף אלא רמת העניין של הישראלים בתהליך השלום, אני ממליצה לעיין ברשימה של נועם שיזף במגזין 972, שמשווה בין שערי העיתונים בארה"ב ובישראל ערב שיחות השלום. אנחנו אכן לא מתעניינים בשיחות האלה, אולי בצדק.