טומי סביח

שלא ייתמם עכשיו. שיחסוך מאיתנו את זעקות הקוזאק הנגזל שלו, ושהמורה תשלח אותו לפינה לחשוב על דבריו. אולי עונש בסגנון לכתוב מאה פעם את "תהילים קי"ט", או לחלופין – עבודות שירות במתנ"ס "בית דני" יחזירו אותו לכדור הארץ, יוציאו אותו מהמסלול סביב השמש האגוצנטרית של הדימוי התקשורתי שלו ובשובו יקבל, אחת ולתמיד, את המנה אחת אפיים שהוא כל כך ראוי לה. כי טומי לפיד – עם כל הרצון הטוב לנהוג בו ב"והדרת פני פנסיונר" – ביקש את זה. הוא פשוט דרש את זה. אז שלא ישחק אותה נעלב עם החוטם הסמוק שלו.

וזה לא העניין עם עמיר בניון וה"טול-כרם כבשה אותנו" ו"הנורא ואיום" שלו, במסווה של בדיחה (זו הגירסה הרשמית של "שינוי"), בתואנה של "זכותי לא לאהוב שירים בערבית", וה"האם מי שלא אוהב ברהמס הוא גם גזען?" שלו. אני אפילו לא מתכוון לרדת לרמת הטיעון הזו. עלוב ומעליב, ובעיקר מזלזל. שהרי טומי – יוסף, ג'ו – לפיד "האיום" (ונורא) מאמין באמת ובתמים שכל התחלקות, שכל הערה אומללה, ניתן לתקן בשצף דמגוגי קולני, בהתקף "ז'דנוביזם במדינת היהודים!", ב"טרור תרבותי, זה מה שזה!" שלו. סורי, באדי, לא קונים את הלוקשים האלה יותר. לך תעשה דאווינים על דן מרגלית.

העניין האמיתי הוא שהעם, או לפחות גרורותיו במדור "סלב על הסכין" בוואלה! תרבות, פשוט סובב את הרגל, שלא לומר נקע את נפשו, כדי לא להיחשד בפלגיאט. ומושא ה"יאללה, שמישהו יסתום לו כבר את הפה" ההכרחי, הוא ג'ו לפיד, שמתאמץ בכל הזדמנות שמישהו תוחב מיקרופון לסביבה האוראלית שלו להוכיח את סרות הטעם שלו, את נלעגותו ואת המוניותו העממית כל כך, למעשה – הבאסטיונרית. אין ספק, בוויכוח קולני בקרן רחוב, במקח ומימכר של רוכל בשוק עם מדריך הטיולים של המדינה לאירופה (הקלאסית), אין ספק באיזו גיזרה יפול הניצחון. כמו טוטם על מצח החברה הישראלית, על השיח התקשורתי והדיון הפוליטי בארץ, טומאש לפיד תקוע במין הקשר פרטי, יודע כל, שחצני ומתנשא, ישיר ואלים, שלא לומר על גבול הטרור התרבותי.

ולחשוב שהוא יורשם של מרדכי וירשובסקי האציל באדם ואמנון רובינשטיין בעל נימוסי בית הלורדים ב"שינוי". ולחשוב שמאחורי הליברל היומרני הזה, המטיף להתנערות המדינה מכבלי הדת והדתיים, מסתתר מקארטיסט מפס הייצור הדקדנטי ביותר. פוליטבירו מודל 2002, עם זרועות בתקשורת העברית. והעובדה שלרוח ולסגנון שמייצג האיש יש גב של שישה מנדטים בכנסת אינה מעידה על העם, וגם לא על נבחריו, כי אם על יכולתו המופלאה של יוזף להפוך כל סיסמא קולנית לטקסט שהוא ספין במהותו, לקחת כל טקסט פוליטי מן הביבים ולהצדיקו בטיעונים של "אני יושב ראש האגודה הישראלית לשח-מט". גם כן עלה תאנה להתכסות בו. קיק בוקסינג, נשמע לי יותר תפור למידותיו.

וזה לא עניין של אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, משכילים ובורים או מצביעי שינוי מול חסידי הרב אריה; טום לפיד, עושה רושם מהתבטאויותיו (כמו אותה אחת זכורה לשמצה, שהפנה לעברה של גברת שהתארחה באיזה "פופוליטיקה" בנושא עוני – "בכסף שעלה לך לעשות את התספורת, היית יכולה לשולח את הילד שלך לבית ספר"), שעורך "מעריב" לשעבר, שיו"ר רשות השידור המיתולוגית של בגין, שונא אדם באשר הוא אדם, אלא אם הוא אמון על מתכון סודי של עוגת דובוש, או רוטב מצוין לגולאש. יאללה, שירגיע. העם עם הסביח כבר מזמן.

ועכשיו, והעניין די ברור, הוא מצפה לסבן את כל המיקרופונים הפתוחים בהתקפי נקיפות מצפון על כך שלא נותנים להיות אשכנזי בארץ הזאת ושבאמת לא אשמתו שהטעם שלו במוזיקה (ובבני האדם שיוצרים אותה) הוא לא ים תיכון מסולסל. זכותו, בטח, בטח. זכותו גם להמשיך להיות ארצ'י באנקר, לא רק בפריזורה, בשפת הגוף ובטונציה, אלא גם בחוסר המודעות המוזרה שיש לו לגבי עצמו – שהרי כששודרה "הכל נשאר במשפחה", סקרי דעת קהל בקרב הצופים בה הוכיחו כי מרביתם לא הבינו כי מדובר בסאטירה. טומי לפיד הוא פארודיה על חשבון מצביעיו, הוא סאטירה ומשל על הפוליטיקה הישראלית של סוף האלף, ובעיקר פארסה של איש אחד.