יותר הבל מיופי: על "אדרנלין" של ענת גורן

הבעיה של ענת גורן היא שאנחנו כבר יודעים שהיא עיתונאית אינטליגנטית, או לפחות מניחים ככה. הפרק הראשון בסדרה שלה, "אדרנלין", ששבה אמש (שני) לעונה שנייה בערוץ 2, עסק במרדף המודרני אחר היופי ונפתח בשאלה התמימה "מה קרה לימים בהם סתם זרקנו עלינו משהו?", למרות שגורן, סביר להניח, יודעת היטב את התשובה. היא גם יודעת שעל השאלה הזאת אפשר לענות בכמה רמות, אך היא בוחרת לדון בה בצורה מאוד מסוימת, כאילו היא ההדיוט הממוצע ואין לה ידע בתחום, כאילו התשובות הבנאליות של מרואייניה מפתיעות, מעניינות או מצחיקות אותה. אבל מאחר שאנחנו כבר יודעים שגורן היא עיתונאית אינטליגנטית (או לפחות מניחים ככה), אנחנו נאלצים להניח שאם היא לא היתה מעורבת בהפקת "אדרנלין", היא לא היתה טורחת לצפות בסדרה הזו. וזו תחושה לא נעימה.

גם אם נניח שב"אדרנלין" התשובה היא לאו דווקא הדבר העיקרי, ושמירב העניין בתוכנית טמון במסע, בחיפוש ובמפגש עם הדמויות, הרי שגם שם גורן מפספסת את המטרה. כשלואי ת'רו פגש בדמויות מהשוליים, הוא השתמש בציניות בריטית מעודנת, וניתן היה לחוש שהוא שולט בדיון ומוביל אותו למקומות שאליהם כיוון. כשעדי אשכנזי עושה זאת, היא משתמשת בגסות ישראלית תוך שהיא מזדהה לחלוטין עם מרואייניה ומשילה כל סימן לאגו. גורן, מנגד, תקועה באמצע. היא מנסה לקיים דיון אינטליגנטי, אך במקביל מורידה את עצמה ברמה על מנת להתאים את עצמה למשתתפים. היא מנסה להביט על הדברים מלמעלה, אך במקביל רואה את עצמה כחלק מהתופעה. התוצאה היא שעטנז מוזר בין ההתנשאות של ת'רו לשכונתיות של אשכנזי, וכך "אדרנלין" הופכת לסוג של "מה זה השטויות האלה", רק בלי ההומור.

לרגעים ארוכים מדי גורן מגששת באפלה ויורה לכל הכיוונים, אבל לא פוגעת בכלום. כשהיא נכנסת לחנות תמרוקים ומופתעת ממחירי מוצרי הטיפוח, קשה להאמין לה שזה אמיתי. כשהיא משתתפת בסדנאות לטיפוח היופי (חיצוני ופנימי), קשה להאמין לה שהיא נרגשת מהתופעה. הניסיון לשכנע דוגמניות להופיע על שלט חוצות ללא איפור, שלא לדבר על הבקשה מהן להשיל את המייק-אפ במהלך אירוע נוצץ, כבר נתפס כמניפולציה צבועה, בוודאי שלא הוגנת. כשהיא מבקרת במרפאה של הפלסטיקאי דב קליין (עוד פעם זה?) ומתחככת בשורה של דוגמניות מפורסמת, היא כבר יוצרת תחושה של נואשות. מאחר שאין תגליות חדשות, אין דיון רציני, אין תחקיר אמיתי וכל התופעות שהיא בוחנת כבר קלישאתיות – כל שנותר זה לשבץ בפריים כמה סלבריטאים בינוניים כדי לייצר איזשהו עניין.

מה שבעיקר צורם זו הידיעה שגורן יכלה להתעלות מעל לשיח הבינוני הזה. גם בנושא רדוד אפשר לטפל בצורה מעמיקה, ואם לא, אז לפחות בצורה מקורית ומשעשעת. במקום זה אנחנו מתלווים אליה למסע בזמן אל המאה הקודמת, לימים בהם השימוש בבוטוקס עוד הסעיר מישהו, לתקופה שבה גברים מטופחים עוד נתפסו כתמוהים. אולי "אדרנלין" קצת איבדה את הזהות שלה בעונתה השנייה, וגורן כבר לא יוצאת לחקור ריגושים מסעירים, ואולי זאת גורן עצמה שאיבדה את הזהות שלה. היא אשת קריירה פמיניסטית, אבל לא תהסס להגיד לגבר שעושה מניקור ש"בזמן הזה אתה אמור לעשות טסט לאוטו". היא מודה בפה מלא ש"כולנו רוצות להיות כוסיות", אבל בקלות אפשר לדמיין אותה לוקחת חלק בדיון שבו היא מגנה את השימוש בביטוי המבזה שמחפצן נשים. הפרק מסתיים בתובנה ש"טבעי שנרצה להיות יפות ומהממות, ומי שחושב אחרת, שיילך להתחבק עם עצים". חבל שבשביל זה היינו צריכים לעבור מסע מייגע שגזל שעה מחיינו, מסע שאם גורן לא היתה מובילה אותו, היא עצמה ודאי לא היתה מצטרפת אליו.