תופעת העדר: ראיון עם יהודה עדר

כמו תרצה אריאל, אלמנתו של מאיר אריאל, גם יהודה עדר לא חשב שהשנה תתקיים מחווה ליוצר אליו היה כה מחובר. וזאת, דווקא בשנה שאחרי האירוע שהיה אמור להיות הקל מכולם: "כשארגנתי את האיחוד של תמוז, תוך דקה כולם הסכימו ותוך שלוש דקות נגמרו כל הכרטיסים", מספר עדר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות, לקראת המחווה שבכל זאת תיערך ב-19 בספטמבר בחוות רונית. "זה היה אמור להיות הערב הכי קל, כי לא תמיד הצלחנו למכור את הכרטיסים והפעם זה הלך מצוין. אבל היתה טעות ואנשים חשבו שהאירוע זה בעצם הופעה של תמוז שתכבד את מאיר ולא ערב משיריו וזה הסיט את הפוקוס מהמפגש השנתי והשמח הזה, שבו אמנים שלא אכפת להם לאיפה הכסף הולך נפגשים בשביל מאיר".

"זה היה קטע בעייתי. בדיעבד נוצר מצב שבו שלום היה חולה ולא ידענו מזה, אבל אני, מאיר ישראל ואיתן גדרון עבדנו בחזרות וניגנו הרבה יותר טוב מאשר כשתמוז היתה קיימת. אמרתי להם 'חברה, בוא ניקח את האחריות' וכשהשמעתי למאיר ישראל הקלטה מהחזרה, הוא היה בטוח שאני משמיע לו את הדיסק המקורי. בהופעה עצמה אנחנו החזקנו את הכל כי שלום ואריאל זילבר היו מאוד מבולבלים".

"לא רצינו לעשות ערב השנה כי התברר שאנשים הפסידו כסף, למרות שבאו המון אנשים ולא היתה בעיית כרטיסים בניגוד לשנים קודמות. אבל ברגע שהתברר שיש אדם שלקח את העלויות על עצמו, כבר לא היתה לי בעיה בכלל. הרי השירים מדהימים, יש עיבודים יפים עם האמנים שמשתתפים – הכל בכיף".

אבל מעל הכל, ישנה המחויבות של יהודה עדר למאיר אריאל – החבר והקולגה, האיש שעדר ליווה עשרות שנים בהופעות בחורים בגודל של חדר ממוצע בפנטהאוז במגדל אקירוב, מול עשרים אנשים שאחרי חצי שעה הפכו לארבעה. עדר חי את המיתוס של מאיר אריאל פשוט כי הוא היה שם – בקור ובגשם כמו גם בחמסין והלחות. אפילו מהסיפור העצוב של איחוד תמוז מהשנה שעברה הוא מוציא סיפור מאיר אריאל קלאסי:

"פעם הגענו אני והוא להופעה בים המלח ומשום מה גם אריאל זילבר וגם שלום חנוך היו שם", הוא מפליג. "אמרתי למאיר, 'יאללה, בוא נעלה אותם ונעשה את "הולך בטל"'. אחרי זה הקהל לא נתן למאיר לחזור. הוא לא הסכים לראות את המופע הרגיל".

"הוא כבר היה רגיל".

"פגשתי פעם מישהו שהיה בהופעות המילואים שהיינו עושים מול חיילים, כאלו שהתחילו מול פלוגה ונגמרו עם ארבעה אנשים. הוא אמר לי שפשוט לא הבינו אותנו. גם אנחנו לא הבנו אותם – תמיד היינו יוצאים נורא שמחים מההופעות האלו".

"זה נכון, אבל גם את שלמה ארצי אתה לא מרגיש במוזיקה הישראלית. באופן אירוני, שניהם קצוות, כשהאחד הוא כל המדינה והשני הוא שוליים, אמן לא מסחרי שהיה מסחרי רק שנתן שירים שלו לאחרים – 'שלל שרב', אפילו 'הולכת ממך' של שרון חזיז".

"שמע, ביקשנו ממנו כמה פעמים, כי אני והוא חברים מאד טובים, מאז העבודה על 'ירח'. הוא תמיד אמר 'זו לא המסיבה שלי'. אבל הוא מאוד אהב את מאיר אריאל והשתמש בו כהשראה כל השנים, הוא מכיר כל מילה שלו. אני מבין למה הוא מתכוון – זו המסיבה של האצולה, נסיכי הרוקנרול של פעם והוא מתריס נגדנו כי הוא עבר את כולנו ובענק. הרי מי היה מאמין שהוא ושלום חנוך יעשו ערב לפני 20 שנים?

"זה מזכיר לי גם שפעם כשהייתי בהד ארצי נפגשתי עם צביקה פיק והוא אמר 'אני לא מאמין שאני יושב עם יהודה עדר' ואני אמרתי לו 'למה מי אני בכלל?' והוא אמר 'מה זאת אומרת, אתה מלהקת תמוז'. זו תחושה כזו. אבל אם אתה מחפש את מאיר בישראליות, אז פעם הייתי בלוויה של אדם ובאחד ההספדים שאל חבר של אותו אדם שמת 'אבל עם מי אני אדבר עכשיו על מאיר אריאל?' וזה בדיוק המקום של מאיר בישראליות".

ארצי אמנם לא יבוא למופע המחווה, אבל ברי סחרוף, אהוד בנאי, שלום חנוך ומשה לוי, אריאל זילבר, נינט טייב, מוש בן ארי ועוד כן יבואו. גם עדר עצמו מודה שרשימת האמנים לא באמת משתנה משנה לשנה וגם יש לו הסבר: "אין צעירים".

"אתה מתאר לעצמך שהיו דיונים ועלו שמות ואמרנו שזה לא מתאים. אני מודה שאני הרבה פחות מעודכן מכשהייתי מפיק-על והכרתי כל דבר. היום אין הרכב שמאוד מעניין אותי לתת לו את 'מודה אני' כמו שנתנו לאלג'יר לפני כמה שנים. אז יש את הקבוצה המשפחתית – ברי ואהוד וכו' – אבל יתכן שעם הבחירה של השאר התעייפנו ואני זה שצריך לעשות חשבון הנפש".

"לפני כמה שנים", מוסיף עדר, "תרצה אמרה לי שאחרי השנה השביעית היא לא רוצה שיהיו יותר ערבים, אבל אמרתי לה – יש פה דבר מדהים, אנשים רוצים לשיר מאיר אריאל. יכול להיות שהגענו למצב ששכחנו בעצם מה הסיבה שלשמה אנחנו מתכנסים. זה דומה באיזשהו אופן לגלעד שליט, שלפעמים יש תחושה שמעלים את השם שלו בכל הזדמנות ולא זוכרים מיהו. הוא כבר אייקון".

"פנינו לכולם. לפני שנה הבאתי את שרית חדד למופע המחווה לאריק איינשטיין והפכתי למעריץ ענק של האישה. אנשים ירדו עליי על שנתתי לה לעשות את 'עוף גוזל', אבל אני מת עליה. עם מאיר, לעומת זאת, זה לא הלך. לא יודע למה. כנראה שמשהו שם לא מסתדר להם.

"החלום של מאיר אגב, תמיד היה להצליח בזמר המזרחי וכעדות לכך – בכל הופעה שלו בשנים האחרונות הוא היה מבצע את 'כבר עברו השנים' של זוהר ארגוב, השיר היחידי בעברית שהוא עשה לו קאבר. לא הבנתי מאיזה מקום זה דיבר אליו, אבל הוא היה מאושר מזה. אני חושב שהשפה של מאיר דווקא מאד מדברת לתרבות ולשפה של המוזיקה המזרחית. תחשוב, אם שרית חדד היתה עושה את 'ילדתי שלי' או את 'מודה אני', זה היה מדהים – אבל לא הגענו למצב של פגישה, לא איתה ולא עם אייל גולן".

"כן, באמת נוצר דימוי כזה. דני סנדרסון שאל אותי בישירות הזו של שנינו 'נו, מתי כבר תתפטר מזה? לא נמאס לך ממאיר אריאל?'. אין לי תשובה בסגנון 'זה החיים שלי'. זה משהו שתוך כדי תנועה קורה ולא עשיתי חשבון נפש כלפי זה. זו שאלה לגיטימית ונכונה. אני צריך לחשוב על זה. כל דבר בחיים צריך לעשות מתוך התחדשות".

אבל עד שיחשוב, עדר מלא סיפורים על אריאל, על ההופעות הרבות שבילה איתו, על ההנאה של שניהם מחוסר ההצלחה וגם על היום שבו נמאס לאריאל מחוסר ההכרה בו – חוסר הכרה שהוביל להתבטאותו האומללה בנושא ההומוסקסואלים.

"האמירה שלו על ההומואים באה ממצוקה אמיתית של תקופה קשה", אומר עדר. "אנשים לא הקשיבו לו, לא באו להופעות, לא התייחסו לתקליט שהוציא ובגיל מבוגר במצב הזה, זה כנראה מאוד העיק עליו. עם זה, יש משהו פנימי שקרה שם שהיה מאד קשה".

"זה היה משהו שאי אפשר היה לעצור. הוא חשב, בתמימות שלו, שזה יפרסם אותו, כאילו כל פרסום רע הוא פרסום טוב, כל עוד זה פרסום והוא לא קלט עד כמה זה יפגע בו. המצוקה שלו התבטאה בכך שהוא לא הקשיב לחברים שלו והוא גם לא כל כך שאל לדעתי אז. אני זוכר כל מיני קטעים שהיו אז כשקלטתי שאי אפשר לעצור אותו. אבל בחיים לא עזבתי אותו, למרות שהתראינו מעט מאוד".

"אני צריך לחשוב על זה. תמיד היינו בזרימה של קשר ואני מרגיש את זה עם המשפחה של מאיר, שמאוד סומכים עליי ומתקשרים אליי בכל בקשה שקשורה אליו. אני סוג של שסתום ביחסים איתם".

הוא בן 59, עדר, נשוי למיקי קם ואב לאלון המוזיקאי ולנדב העומד בפני גיוס. אדם מהסוג שהתיאור "האיש שראה הכל" תפור עליו כמו שהגיטרה החשמלית נכרכת לו במדויק סביב הצוואר. הוא נולד בקיבוץ כפר הנשיא, החליף בלהקת הנח"ל את דני סנדרסון, משם עבר ללהקת תמוז המיתולוגית, ללימודים באוניברסיטת ברקלי, ללהקת דודה, לעבודה עם מאיר אריאל, אתי אנקרי ושלמה ארצי, לעמדת ניהול בכירה בהד ארצי ואפילו לאלבום סולו אחד, "מר גרוסבארד היקר", שהיה תמהיל מזוקק של כל אלו – כלומר תמצית המוזיקה הישראלית, לטוב ולרע.

אבל אם יש דבר אחד שבסופו של דבר עדר גאה בו יותר מהכל זהו בית הספר רימון המפורסם ברמת השרון, שעדר היה מנהלו הראשון והוא עדיין נושא שם במשרת מנהל תחום כתיבת השירים וההפקה המוזיקלית, וכן האחראי על קשרי החוץ של בית הספר. בשלב מסוים הוא מראה לי SMS מאביב גפן, שכתב לו "אני ודילן (בנו של גפן – ע.ש) עברנו עכשיו ליד רימון ונזכרתי כמה למדתי שם. מאוד מרגש".

"אם אתה שואל מה המטרה שלי עכשיו", אומר עדר, "אז יש אחת – לבסס את רימון".

"רימון הרבה יותר שבירה ממה שחושבים. זה מוסד אקדמי, שנכון שקיבל הכרה עם כל סיפור 'המסיקות' וכו', אבל הוא לא נתמך. רק על ידי עיריית רמת השרון. זה דורש ממני עוד מאמץ של כמה שנים טובות, להבטיח שהוא ימשיך להתקיים. זה בית ספר מאוד עני, שנסמך על שכר לימוד, אנחנו והמורים מקבלים שכר צנוע מאוד. צריך להרים אותו"

"כל שיחה כזו בסוף מעליבה את מירי מסיקה, שמתקשרת, מקללת אותי ואומרת 'אני בניתי לכם את הבלטות'. זה לא ככה, רימון זה דבר שנבנה צעד אחר צעד. זה נכון שחיברו את ההצלחה של רימון למוזיקאים האלו של הדור האחרון בניגוד למה שקרה עם אמנים כמו אביב גפן, אתניקס וערן צור, אבל צריך לזכור שאנחנו, המקימים, היינו סוג של מהפכנים ועכשיו מישהו צריך לבוא, להיות מהפכן ושייקח את בית הספר הזה הלאה. אני מרגיש מאוד דומיננטי בהחלטות שקשורות לבית הספר, אבל גם אותי יצטרכו להחליף".

"אם אתה מציג את זה בצורה הבוטה הזו, אז אני אגיד שבצורה שלי. אבל ההצלחה שלה עשתה לנו מאוד טוב והביאה אלינו אנשים ברמה מדהימה, כאלו שהתלבטו אם ללכת ללמוד רפואה או מוזיקה. אם הייתי בן 18, למשל, בוודאי שהייתי הולך לרימון. אני זוכר שכשגמרתי את הלהקה הצבאית ותמוז, שאלתי את עצמי 'אז מה, אלו החיים?' ונסעתי לברקלי ללמוד כי לא היה מקום כזה בארץ. הייתי מסכן בן 26 כשכולם שם היו בני 18. דווקא אז, התחילה בארץ קבוצה של גרופיות סביבנו ואני הרגשתי שאני לא מספיק טוב. באחרונה, ברקלי ביקשה מאיתנו להכיר בנקודות אצלה למי שלומד אצלנו וכשאני נזכר במסכנות שלי שם, זה מדהים".

"אני חושב שבלי קשר לרימון, ישראלים לא יודעים מה קורה בעולם. הדור שלי רכש המון ידע ואתה יכול למצוא אותי שעתיים, אפילו חמש שעות חוקר את ביונסה ביוטיוב, יושב ומסתכל. יום אחרי זה אני בא לכיתה ואומר 'Single Ladies', ומי מכיר? בקושי אחד. לדעתי, זו בעיה של עודף תקשורת, לא של חוסר. אותי, למשל, הכל מעניין ואני כבר לא יודע מה לקרוא קודם בעיתונים – על עוז זהבי או חיים גורי".

"ארקייד פייר ו..איך קראו ללהקת גיטרות הזו שעושה מה שעשינו פעם?"

"בדיוק. חבר'ה מדהימים. אבל, אתה יודע, אני מרחם קצת על הדור היום. בשנות ה-70 הקשבנו לכל כך הרבה ללהקות מקור, כאלו שלא היה שום דבר שדומה להן. היה הנדריקס, סנטנה, Cream ולא היה משהו שדומה לזה. כשאני מקשיב לסטרוקס, אני מקשיב לדברים שניגנו כבר".

המשפט הזה של עדר מעורר בי, באופן אישי, את המחלוקת שתמיד תהיה לי עם אנשים כמו עדר, שלטוב ולרע הקימו את הבסיס שעליו אפשר לכתוב על מוזיקה ישראלית ולהתלונן שהיא מזניחה את מה שקורה בעולם בזמן אמת. עדר הרי תמיד יאהב את בוב דילן יותר מהכל, אבל לפחות יש בו את הכנות והרצון לתת למוזיקה להוביל אותו נגד מסלול החיים שהיה צפוי לקיבוצניק כמוהו, אלמלא הרגיש שהמוזיקה חזקה ממנו.

"לא, ממש לא. אני מבין את זה אולי בהקשר של תמוז, אבל זה תמיד ייראה לי מוזר. אני זוכר שנסעתי לא מזמן לצפון לפגישה והקשבתי לקוטנר ברדיו ולא משנה כמה אני מכיר את קוטנר, פתאום זה נשמע לי כמו הקול הגדול מהמרכז ואני הקטן מהקיבוץ שמקשיב לו ורוצה אליו. פתאום הייתי שוב הילד שרוצה לצאת מהאורות הכתומים והחונקים למרחב הגדול של העיר. אני גם נזכר בראיון של אייל מגד לדב אלבוים, שבו מגד סיפר שבכל בוקר הוא עושה יוגה תוך כדי קריאה של פסוקים מהתנ"ך כדי למקם את עצמו. עכשיו מה זה למקם את עצמך? לקום בבוקר, מתוך כל הסמטוכה של החיים הרגילים והדברים שיש לך לעשות, ולהבין מי אתה, מה אתה רוצה ולאן אתה רוצה להגיע. לכן השאלות האלו של מי אני ומה עשיתי בחיי מתחילות להטריד אותי ואז אני מסתכל על הדברים שעשיתי בחיי".

"אני יודע? אומרים שהצלחתי".