היידה שרה: על הופעתם של קייס צ'ויס בישראל

לראשונה זה שנים, תעשיית המוזיקה הישראלית המסוכסכת והמפולגת התאחדה תחת שאלה אחת: מהו לעזאזל סוד הקסם שיש לקייס צ'ויס בעיני הקהל הישראלי? מה הופך את החבורה הבלגית החביבה הזו, שכשנודע על הגעתה לישראל שמחו כמה אנשים לגלות שהיא עדיין קיימת, למגנט שהביא למועדון הבארבי בתל אביב בחודש מאי האחרון כ-2,000 אנשים בשתי הופעות סולד אאוט ופחות מחמישה חודשים אחרי, זמן אפסי בפערים שבין הופעות חו"ל, הצליחו למלא שוב את המועדון בעוד הופעה, שיותר קל להשיג שחקן תיאטרון שיופיע באריאל מאשר כרטיס אליה?

השאלה הזו מתעצמת נוכח זהותו אותו קהל שהגיע אמש (שלישי) להופעה. לא מדובר באנשים עם 150 שקלים פנויים שמחפשים להעביר ערב באמצע השבוע, אלא בצבא פנאטים שיודעים הרבה יותר מרק את המילים של הלהיטים "Not An Addict" ו-"Everything For Free". צבא שמקבל את הרמטכ"ל, הסולנית שרה בטנס, בקריאות "היידה שרה" וכשהיא עולה לבמה הגג של הבארבי עף מצרחות א-לה המעריצות של ג'סטין ביבר. הרבה הופעות חו"ל התקיימו בישראל, במעטות מהן הקהל שר בהתלהבות כזו "יום הולדת שמח" לסאונדמן של הלהקה, דיטן, בעברית ובאנגלית. אבל שרה ביקשה ובישראל, היא לא צריכה הרבה יותר מזה.

תזה אחת שהועלתה ביחס לשאלה שהועלתה לעיל, היא האהדה ללהקה בקרב הקהילה ההומו-לסבית, שמשיבה הערכה למגדריות המוצהרת של בטנס. ובכן, מהתבוננות בקהל שהגיע מדובר בסוג של קשקוש די מתנשא שדומה לטיעון שלהופעות של אהוד בנאי מגיעים רק דתיים או שלהופעות של מוש בן ארי מותר להיכנס רק בשרוואל. נשים בכיסוי ראש, זוגות סטרייטים וכן, גם כמה בנות שקשה יהיה להיות מופתע אם תמצא אצלן בחדר פוסטר של בר רפאלי על השער של ספורטס אילוסטרייטד – כולם היו באקסטזה שהצליחה מעט להלחיץ: מה בשם כל להיטי הניינטיז שעברו על האוזניים הישראליות הופך דווקא את קייס צ'ויס למעין שם קוד שכל מפיקי הופעות החו"ל בישראל רודפים אחריו: מי תהיה הקייס צ'ויס הבאה?

חשוב להבהיר ששאלת המחקר הזו לא באה ללעוג להרכב ובוודאי לא להופעתו. להיפך: קייס צ'ויס נתנו הופעה טובה מאוד, שהתחילה בסט אקוסטי ("רצינו לגוון", הסבירה בטנס לקהל, שממילא לא שמע אותה מרוב מחיאות כפיים) ובו ביצועים יפים לשירים כמו "Butterflies Instead" (מקהלת פרחי בני ברק לא שרה בהרמוניה שבה הקהל דקלם את המילים). אחרי הפסקה קצרה, הגיע הסט החשמלי שהראה עד כמה הלהקה מחוברת לסאונד רוק שתחילתו ב-"Alternative Nation" של MTV וסופו למעשה בקולדפליי.

בתווך, היחסים חמים עד ביזאריים בין הלהקה לקהל בהחלט מספקים חומר למחשבה על היכולת של אמן להיות אסיר תודה עבור הדבר החמקמק והלא מובן מאליו הזה שנקרא מעריצים. למעשה, כשבטנס גילתה לקהל שהגיעו אליהם לא מעט בקשות לבטל את המופע כחלק מחרם על ישראל, לא היה אחד במועדון שלא תהה עד כמה מנותק יכול להיות פעיל שמאל קיצוני שיבקש מקייס צ'ויס שלא להגיע לישראל. ומה השלב הבא? לדרוש מחוליו איגלסיאס להחרים גרושות?

כך, בלי לשים לב, עפו להן שעתיים של מוזיקה לא רעה בכלל, מנוגנת היטב ואפילו מפתיעה ביכולת שלה להתעכל מבלי לעורר מיאוס, יכולת שקיימת גם באלבומה האחרון והסביר בהחלט של הלהקה, "Echo Mountain", שגם את השירים מתוכו ידע הקהל בעל פה. אלא שעדיין, גם אחרי ביצועים חזקים ומספקים ל-"Everything For Free" ובעיקר ל-"I'm Not An Addict" ו-"Cocoon Crush", קשה לראות גם בסט המהוקצע ונטול הטעויות הזה סיבה לטירוף שהופך את הקהל הישראלי ל"קהל הטוב בעולם", כפי שהגדירה בטנס. היא, אגב, נשבעה שהיא לא אומרת את זה לכולם, כולל הבטחה לכתוב את זה בפייסבוק. נו, לפחות להסברה הישראלית ייצא מזה משהו.

הצלחת ההופעות של קייס צ'ויס תגרור עמה ככל הנראה פליטי ניינטיז נוספים שיגיעו לישראל מתוך אמונה שארבעת ההופעות של הלהקה (אחת מהן הערב, רביעי) בתקופה של חמישה חודשים הן אות לתקופת הנוסטלגיה החדשה שרובצת לפתחה של ישראל 2010 – נוסטלגיית ניינטיז. סימנים ראשונים לכך שהזמן הזה הגיע ניתן לראות בטלוויזיה הישראלית, שלאט לאט חוזרת להאמין בסיטקומים עממיים, שעשועונים ותוכניות מתיחות כמו אלו שהצליחו החל מאמצע אותו עשור, עם פרוץ ערוץ 2.

עתה, הגיעה גם ההוכחה שזה יכול לעבוד גם מוזיקלית, וזהו כנראה הסוד: קהל בגיל ממוצע 28, שמצד אחד מרוויח מספיק כדי לאפשר לעצמו עוד הופעה של להקה שאהב כשהיה בן 16 ומצד שני לא מספיק ציני כדי להגיד שזה לא לרמתו. בהקשר הזה, ניתן לראות גם בהצלחה ההיסטרית של הופעות מדונה בישראל, לפני שנה בדיוק, את תחילתה של התופעה – הצטרפותו של שוק חדש ומבוסס הפכה את שתי הופעות הפארק של מלכת הפופ לא רק למוצלחות אלא להיסטריה שנגמרה ב-100 אלף אנשים בסך הכל.

באופן פשוט יותר, קייס צ'ויס הם מה שפיטר מרפי, למשל, היה בביקורו הלפני האחרון בישראל עבור פליטי אייטיז – דרך לזכור ימים שלא יחזרו באופן רגשני ואמיתי, עם דרישות גבוהות מהמוצר ועם נכונות ללכת איתו עד הסוף בתמורה. בהופעה אמש בבארבי, נראה ששני הצדדים עמדו בעסקה והצליחו לגרום גם לצופה הניטרלי לחשוב שכנראה הם יודעים משהו שהוא לא. גם זו דרך ליהנות מהופעה.