ממרומי שלושים, ארבעים או חמישים שנות החיים קשה לזכור את ימי הנעורים. לפעמים מבזיק איזשהו פרץ נוסטלגיה על כך שפעם אי אפשר היה לבקר חברים בין שתיים לארבע, אסימון היה מצרך מבוקש כדי להתקשר הביתה וראש ממשלה היה צריך להתפטר בגלל חשבון דולרים של אשתו. אלא שהחיים שלנו, של כולנו, היו הרבה יותר משמעותיים ולא כללו רק אנקדוטות. הבעיה היא שרובנו לא ממש זוכרים, וגם אם כן, לא כל כך יודעים לספר על זה.
דרור בורשטיין זוכר ויודע. האיש שהתפרסם בזכות רומנים מצוינים כמו "אבנר ברנר" ו"הרוצחים" התיישב לפני קצת יותר משנה, בקיץ 2009, על ספסל בשדרות סמאטס בצפון תל אביב, ובהשראת הספר "ארץ נדירה" של פיטר וורד ודונלד בראונלי פנה לכיוון אחר לחלוטין וכתב את "נתניה" ממואר שמבוסס על זיכרונות הילדות שלו בעיר היהלומים. כמו בכל ממואר, גם בורשטיין לא שוטח את זיכרונותיו כאוטוביוגרפיה קונבנציונלית וכרונולוגית, אלא מתפזר לכל עבר ומתבל מציאות נתנייתית של נער צעיר בדת, במדע ובמלחמות.
בורשטיין עצמו מודה שייתכן שחלק מהאירועים לא נבראו, לפחות לא בצורה שבה הוא מספר עליהם (עמוד 85): "אני כותב את הדברים האלו כאילו אני מכיר את הנפשות הפועלות, ובכללן את עצמי, אבל זה לא נכון. איני מכיר את עצמי ואיני זוכר את עצמי. ללא התצלומים גם המעט שאני זוכר היה נגוז ברובו". זוהי פעולה אופיינית לכותבי ממוארים, לייצר מציאות תודעתית במקום להיצמד לעובדות. אין בכך שום רע, שהרי מדובר בזיכרון ולא במחקר. הזיכרון הזה חשוב לא פחות מהמציאות עצמה, ברוב המקרים הוא גם מעצב אותה מחדש.
לעצב את הזיכרון מחדש
דוגמה מצוינת לעיצוב הזיכרון מחדש נותן בורשטיין (האם התכוון לכך?) לקראת סוף הספר (עמוד 188): "יום הולדתו של אבא חל ביום שבו נולד שחקן הכדורסל האגדי מיקי ברקוביץ'... ופעם, כשהיה אבא וגם מיקי ברקוביץ'! בן שישים, קנינו לו כדורסל במתנה". ובכן, מיקי ברקוביץ' אכן נולד ב-17 בפברואר, כמו אביו של בורשטיין, אולם זה קרה עשור שלם לאחר מכן, ב-1954. הוא יהיה בן שישים רק בעוד ארבע שנים. ייתכן שבורשטיין שתל את המידע המוטעה בכוונה, אך על פי ההתרשמות נראה כי במשפחה באמת סבורים עד היום שמיקי ברקוביץ' הוא בן גילו של בורשטיין האב. דווקא השגיאה החיננית הזו מלמדת על כוחו של המיתוס, זיכרון מוצק שלא נצמד לעובדות ושיכול לגדול פרא בלי להיעצר. זהו יופיו של כל ממואר, וזה גם מה שמוסיף לא מעט חן ל"נתניה".
הקביעה שבורשטיין הוא מספר בחסד עליון כמעט מובנת מאליה. העושר הלשוני שלו מדהים וגם כשהוא מדבר על אסטרואידים, קוואזרים וטרילוביטים הוא לא מתנשא על הקורא. בסופו של דבר, היו לו כילד חיים מעניינים שמבקשים חשיפה. ב"נתניה" אנו מתוודעים לקשר העקיף שלו לאורי צבי גרינברג והישיר למלחמת יום הכיפורים ולצבי גור, הצייר הנתנייתי שחטף ורצח את הילד אורון ירדן בפרשה שזעזעה את המדינה (בורשטיין מכנה את גור בשם הבדוי פאביאן זכריהו, אף על פי שברור לו שכולם יודעים במי מדובר). בנוסף לאלה, בורשטיין מעניק עוד כמה גילויים נחמדים שיכולים לעורר את כל מי שחווה ילדות בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.
בורשטיין נתן בורשטיין לקח
עד כאן הצד היפה של "נתניה". למרות כל הסופרלטיבים, בשורה התחתונה קשה להמליץ על הממואר הזה כעל מאסט ולהגדיר אותו כיצירה בלתי נשכחת. חוויית הקריאה תמיד סובייקטיבית, על אחת כמה בספר זיכרונות, אך למעט מספר קטעים ההרגשה היא שככל שנוקפים הדפים בורשטיין מתרחק עד שהוא נעלם לחלוטין מהאופק. למרות הציוריות המושלמת ומגוון הרעיונות, "נתניה" מגיע למיצוי קצת אחרי עמוד 100, עוד לפני מחצית הדרך. מהבחינה הזו, בורשטיין מזכיר במידה מסוימת את ליאו מסי של המונדיאל האחרון הווירטואוזיות שלו מזכירה קמצוץ מהיכולת מהיצירות הקודמות, אבל הוא לא מצליח להשתוות אליהן, פורש באמצע הדרך ויוצא לבסוף בלי התואר.
מה בדיוק חסר ל"נתניה"? אם תשאלו מעריצים עיוורים של בורשטיין, ייתכן שהתשובה תהיה כלום. אבל בעיניי הוא לא ממש עובר ובנקודה מסוימת אפילו מתחיל להעיק. אולי זו ההתעסקות המרובה במדע ובמיוחד באסטרונומיה ואולי ההתפזרות לכל עבר (על אף חינניותה) הן שגודשות את הסאה עד לרמת מחנק. המוצר החדש של בורשטיין מוכיח שוב שאין יותר מדי כותבים פנומנליים כמוהו, אבל נוצרת תחושה שכמו קוראיו, גם הוא מאוהב בסגנונו עד כלות. בסופו של דבר, זה חוזר אליו כחרב פיפיות.