וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שירת החטאים: הגניבות הנשכחות של המוזיקה הישראלית

עינב שיף

15.9.2010 / 16:00

כולם יודעים מה משינה עשתה למדנס, אבל על יוסי אלפנט איש לא מדבר. לכבוד יום כיפור, הנה כמה חטאים מוזיקליים פחות מוכרים אך לא פחות בוטים

קצת נדוש לכתוב על הנטייה של מוזיקאים ישראלים לסמוך על הזיכרון הקצר של מאזיניהם ולסחוב בלי הרבה בושה ריפים, איזכורים ולפעמים גם לחנים שלמים של אחיהם מחו"ל. הרי לא באמת ניתן לכתוב עוד מילה אחת על הקשר בין משינה למדנס (או הפיקסיז או הקיור או וכו' וכו'), או על דוגמאות מאוד מוכרות ומדוברות כמו "מכונת השירים הגדולה" של חמי רודנר (ודמיונו ל-"Come Back and Stay" של פול יאנג) ו"זכיתי לאהוב" של עברי לידר (ודמיונו ל-"Your Favorite Music" של Clem Snide), או על הקשר בין שלומי שבן ובוב דילן (יותר מדי דוגמאות), מבלי בעצם לבצע פלגיאט לאלפי המילים שכבר נכתבו בנושא.

לכן, לקראת יום הכיפורים תשע"א, ננסה לשים זרקור על כמה סחיבות פחות מדוברות מ-62 שנות מוזיקה ישראלית, כאלו שאולי חמקו מתחת לרדאר הציבורי אבל עדיין - קשה שלא לשמוע אותם ולחשוב שאם הגויים היו מכירים את יום כיפור, הם היו דורשים את בקשת הסליחה של מבצעיהם, ועוד בחתימת משרד עורכי הדין שמייצג אותם. אמנם, באחרונה צץ לו מקרה הפוך: "Half Light II" של ארקייד פיר, שמעמדו בישראל הולך ומתקבע כהעתקה מ"אמריקה" של פורטיסחרוף. זוהי השוואה קצת מוגזמת בעיני החתום מעלה (פרייזינג דומה, וזהו), אבל גם אם כן, זה לא מה שינקה את המצפון של מוזיקאי ישראל. שכן, לצד הקטעים המוזכרים בכתבה, ישנן עוד עשרות דוגמאות, חלקן אולי אפילו בולטות יותר ובאופן טבעי לא כולן יכולות להיכנס לכתבה אחת. ברוח החג, קבלו את סליחתנו.

אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב – "קפה טורקי" / ג'ורג' הריסון – "What is Life"

ג'ורג' הריסון, מיקי גבריאלוב. Dave Hogan, GettyImages
טורקי קטן + הריסון גדול = המנון מילואימניקים מיקי גבריאלוב, ג'ורג' הריסון/GettyImages, Dave Hogan

הביטלס היוו כמובן את ההשראה המרכזית לדור המייסדים של הרוק הישראלי, בין אם ניתן לה הקרדיט, בין אם לאו. אריק איינשטיין, כעמוד האש של אותו הדור, היה שם עם "אני אוהב לישון" ועם "מזל" שהוא בעצם "Do You Want Know A Secret". גם מחוות לחברי הביטלס בסולו היו לא מעט, בעיקר לג'ון לנון. אבל בתחילת שנות ה-70 זכה ג'ורג' הריסון לסחיבה בזמן אמת שסידר לו מיקי גבריאלוב, עם הריף שהפך להמנון מילואים אבל למעשה לקוח מהשיר העצום שכתבה החיפושית המהורהרת לאלבום המופת "All Things Must Pass". בסדר, נהרוג עוד טורקי ונמשיך הלאה.

sheen-shitof

עוד בוואלה

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סו

בשיתוף סאנופי

אביב גפן – "גן החטאים" / פיטר מרפי – "Strange Kind of Love"

פיטר מרפי/ אביב גפן. יחצנים, נמרוד סונדרס
התעלק על הלהיט היחיד כמעט של מרפי. אביב גפן, פיטר מרפי/נמרוד סונדרס, יחצנים

אביב גפן הוא אורח קבוע בכתבות מהסוג הזה. לעומת דוגמאות הזועקות לאוזניים כמו "זה רק הלב שכואב לך" מול "Champagne Supernova" של אואזיס או "מחר" מול "Clocks" של קולדפליי, נראה שלפעמים מעט מחפשים אותו (למשל, בהשוואות שנערכו בין "סוף העולם" שלו ושל סחרוף לבין "Sorrow's Child" של ניק קייב). לעומת זאת, חבל על הטקסט היפה והחשוב של "גן החטאים" (מתוך "לילות לבנים", מאלבומיו היפים של גפן) מתבזבז על לחן שדומה להחשיד לשיר של סולן באוהאוס לשעבר ולא סתם שיר – אלא לאחד הלהיטים היחידים מקריירת הסולו שלו. מצד שני, גפן הגיע לבמות של אתונה עם U2 ומרפי חגג בישראל, אז מי כאן יצא מנצח?

שלמה ארצי – "כרטיס ללונה פארק" / ברוס ספרינגסטין – "I'm On Fire"

ברוס ספרינגסטין/ שלמה ארצי. Roger Kisby, יחצנים, GettyImages
ספרינגסטין בקיסריה? אה, לא. זה שלמה ארצי./GettyImages, Roger Kisby, יחצנים

בדומה להשוואות בין הביטלס לדור הסיקסטיז וגם בין משינה למדנס, גם היחסים בין שלמה ארצי לבוס הגדול מניו ג'רזי עלו על שולחן הניתוחים לא אחת, בעיקר בקשר שבין "ארץ חדשה" של ארצי ל-"Born to Run" של ספרינגסטין. כל העיניים היו נשואות ללואי להב כמובן, החוליה המקשרת בין השניים ולמעשה בין זן מסוים של ספרינגסטין - האצטדיוני עם הרגל על הגז - למוזיקה הישראלית. הדוגמא שלפניכם, הלקוחה מאחד מאלבומיו היפים ביותר של ארצי ושנושא את שם השיר המדובר, היא לצד אחר של ספרינגסטין, שפשוט לא נלקח בחשבון בהשפעה שלו על מוזיקאים ישראלים – הצד הרך והמלטף של איש מעמד הפועלים שהוא גם מאהב רגיש ושאולי בוער מתשוקה אבל את הצעקה הוא שומר לעצמו. ארצי, לזכותו ייאמר, לקח את הלחן המקורי והלביש עליו טקסט פילוסופי מרתק שבהופעות בקיסריה הופך למקדם זיקוקים ולסיבה להעלות ילדות קטנות לבמה לרקוד – כפי שמתועד באלבום ההופעה הכפול מקיסריה משנת 1995.

רם אוריון – "גיבור גיטרה" / הדנדי וורהולס – "Godless"

טיילור קורטני סולן להקת הדנדי וורהולז/ רם אוריון. LAURENT GILLIERON, יחצנים, AP
מצליח להעביר את הטעם הבעייתי. רם אוריון, טיילור קורטני/AP, LAURENT GILLIERON, יחצנים

גם באינדי הישראלי יודעים להפוך כל השפעה ליתרון: גיטריסט נושאי המגבעת לשעבר לקח את שיר הפתיחה של האלבום "Thirteen Tales of Urban Bohemia" (שכלל בתוכו את הלהיט הגדול ביותר של הוורהולס, "Bohemian Like You") והפך אותו לשיר שעמו למעשה פרצה קריירת הסולו שלו אחרי נושאי המגבעת, בתרי זוזיי וכמובן הפה והטלפיים. בדומה למקרים של ארצי וגפן, גם כאן צריך להחמיא לאוריון שאולי לא בדיוק הבריק במקוריות של הלחן, אבל הטקסט הענק והאישי שלו על מעמדו של גיבור הגיטרה מעביר לגמרי את הטעם הבעייתי.

מופע הארנבות של ד"ר קספר – "היא כל הסיפור" / הקינקס – "Sunny Afternoon"

הקינקס ומופע הארנבות של ד"ר קספר. Ray Moreton, GettyImages
לקינקס לא באמת חסר כסף. הקספרים וקינקס/GettyImages, Ray Moreton

שיר הקאמבק של מופע הארנבות של ד"ר קספר, שהוביל בסופו של דבר לאלבום "סוף לא טוב", היה גם מחווה מעט ברורה מדי לקינקס ולאחד הלהיטים הגדולים שלהם, בעיקר דרך ליין הפסנתר המוביל שכתבו אורן ברזילי ושי להב. הקספרים, שבצדק נחשבים לאחת הלהקות המקוריות בישראל דווקא בגלל הוויתור על הסיקסטיז והליכה על השפעות שעבדו בניינטיז בזמן אמת (רד הוט צ'ילי פפרז, למשל), עשתה מהלך נכון מבחינתה – השיר הפך ללהיט גדול שדחף את ההופעות המצליחות של הלהקה. והקינקס? טוב, לא באמת חסר להם כסף.

הדג נחש בהופעה בלייב– "אף אחד" / רייג' אגנסט דה מאשין – "Killing In The Name Of"

להקת רייג' אגנסט דה מאשין והדג נחש. Dan Kitwood, GettyImages
הדיסטורשן שעושה את ההבדל. הדג נחש ורייג' אגנסט דה מאשין/GettyImages, Dan Kitwood

עולם ההיפ הופ הישראלי הוא מקרה בעייתי מאוד של חוסר השראה שהגיע למצב חמור במיוחד כששב"ק ס' קראו לשיר שלהם "אל תקראו לזה קאמבק" וחשבו שאיש לא יערוך השוואה בין הטייטל והלחן של השיר לבין שורת הפתיחה והלחן של "Mama Said Knock You Out" של LL קול ג'יי. המקרה דנן הוא העתקה מסוג אחר, שבו לא מועתק הריף המוביל של השיר כנהוג אלא דווקא חלק מאוד מסוים ממנו – סולו הדיסטורשן שבסופו, כנהוג בהופעותיה של הלהקה. אגב, התמה הטקסטואלית המובילה של השיר - פטיש, פעמון ושיר - מושאלת גם היא באלגנטיות מ-"If I Had A Hammer" של פיטר, פול ומרי. רק בשביל היצירתיות שבכך, שווה היה להזכיר אותו.

יהלי סובול ורע מוכיח – "ערפדים" / דה ג'יזס אנד מרי צ'יין – "Sidewalking"

ג'ים ריד מלהקת ג'יזס אנד דה מארי צ'יין ויהלי סובול. אביב חופי, GettyImages
אהבה ללא גבולות. ג'ים ריד מדה ג'יזס אנד מרי צ'יין וסובול/GettyImages, אביב חופי

יהלי סובול סיפר בכמה הזדמנויות על חיבתו הגדולה לדה ג'יזס אנד מרי צ'יין, ההרכב המיתולוגי והבלתי נשכח של האחים ריד. בהופעה בעבר, הוא אף הזמין את רונה קינן לבצע את התפקיד של הופ סנדובל ב-"Sometimes Always". גם "Blues From A Gun" הוא חלק די אינטגרלי מהופעות הסולו של סובול. אבל ב"אלדוראדו", האלבומם המשותף שלו ושל רע מוכיח, השניים הלכו עד הסוף ולקחו את המרקם הכה מיוחד של "Sidewalking", מהשירים היותר מוכרים של הלהקה הסקוטית והעתיקו אותה לעולם הפרנואידי-אנדרואידי שסובול יצר. לא ברור אם יש לכך קשר למקור, אבל אי אפשר להתעלם מכך ש"ערפדים" הוא די השיר הטוב באלבום.

אהוד בנאי – "ענה לי" / בוב דילן – "What Was It You Wanted?"

בוב דילן/ אהוד בנאי. יחצנים, GettyImages
מה זה משנה, כולנו יהודים. דילן, בנאי/GettyImages, יחצנים

בסוף שנות ה-80 השתחרר בוב דילן משנותיו הרעות באמצעות "Oh, Mercy", האלבום בו גאל אותו המפיק דניאל לנואה סופית מידיה של הנצרות והחזיר את דילן הציני, החד והמתריס למעריציו. בתוכו, פנה דילן בשיר מיוחד לאלוהים ושאל אותו למעשה מה הוא רוצה ממנו. קצת פחות מ-20 שנים לאחר מכן, שב אהוד בנאי עם אותן שאלות בדיוק לאלוהים, כנראה מתוך מחשבה שאלוהים יזהה את המפוחית ויענה סוף סוף.

להקה רטורית - "סדר יום" / דיבו - "Gut Feeling"

Devo/ יוסי אלפנט. סריקה, GettyImages
וזה כואב, זה מפריע לתנועה. אלפנט מימין, דיבו משמאל/GettyImages, סריקה

עבור לא מעט אנשים שנחשפו לדמיון בין השירים, מדובר בפלגיאט הכואב מכולם: בדברי ימי הרוק הישראלי, "סדר יום" הוא לכאורה מהרגעים הבודדים בהם המוזיקה הישראלית שוחחה עם העולם בזמן אמת ובאותה השפה. הבס הדומיננטי, התיפוף האינטליגנטי והכניסה של הגיטרות הפכו את הקו שבין לונדון לישראל לבהיר והגיוני. אך כשמאזינים לשיר מאלבום הבכורה של דיבו, המונגולואידים מאוהיו, שיצא ב-1978, קשה להאמין שאפילו רגעיה הטובים ביותר של המוזיקה הישראלית הם אשליה מתוקה שבסופה פיכחון כואב. אגב, בערב המחווה הבלתי נשכח במלאת עשור למותו של יוסי אלפנט, יובל בנאי ושלומי ברכה ביצעו את "סדר יום". כנראה שבאמת אין כתבות מהסוג הזה בלי משינה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully