מסביב יהום הסער: על ספיישל החינוך של קשת

"תיכון ההזדמנות האחרונה", סרטו של בן שני שעמד במרכז ספיישל החינוך של קשת, הוא סרט מעורר השראה. הבעיה שעטפו אותו בדיון שטחי באולפן, כתבות רדודות מהשטח ושר חינוך גרוע

חגי קראוס

חודש החגים הוא בדרך כלל תקופה בעייתית עבור מנהלי לוחות השידורים של ערוצי הטלוויזיה. עונת הטלוויזיה הקיצית הסתיימה, זו של החורף תושק רק אחרי שמחת תורה ובינתיים צריך למלא את הפריים טיים במוצרים כאלה ואחרים. בקשת החליטו שאת ערב השידורים שלהם אמש (רביעי) ימלאו ב"ספיישל חינוך". זה תמיד טוב. אכפתיות, זעקה מרה אודות תהליכים רעים ומסוכנים שעוברים על כל מי שהוא ילד, יש לו ילדים או סתם נאלץ להיתקל בפרחחים חסרי הבושה בקרן רחוב – כאלה שמחפשים מבוגר לא אחראי שיקנה להם וודקה ואם איתרע מזלו ותפסו אותו בלי סיגריה לתת, יש מצב לא רע שהוא יגמור בבית חולים. שגרה ישראלית שכזו. מ"מסביב למדורה" של אלתרמן ל"ערב טוב לך" של ליאור נרקיס. האידאה הציונית ושבריה המפוצפצים לכל עבר.

אז כן, זה סוד די קטן שמערכת החינוך הישראלית בקריסה מוחלטת. תקציבית, ערכית, תוכנית. זמן טוב להרים ספיישל חינוך, יום לפני התוכנית הבאה של חיים הכט שבה, על פי הפרומו, קבוצת נערים מתעללת ומשפילה חסר ישע. איזו אירוניה מופלאה. שוב זה קורה, נדוש ומשעמם ככל שיהיה – הטלוויזיה המסחרית רוחצת בניקיון כפיה. היא מתריעה ומסמנת סימפטומים למחלה שהיא אחד הגורמים העיקריים ליצירתה. לזכותה של קשת ייאמר, למרות שמדובר בעצם רק בקוסמטיקה, שכשהיא צוללת למעמקי הטלוויזיה האקטיבית, המחנכת, האפקטיבית עאלק, זה לפחות מופק היטב, מושקע ונראה מצוין.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית - בהנחה מיוחדת והחזר כספי ללא תוצאות

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה

להנאת בלוטות הזעזוע

החלק הראשון של ערב השידורים המיוחד היה סוג של אולפן תמוה ולא מנומק עם דנה וייס ועמנואל רוזן. לא היו שם אורחים (פרט לראיון בזק שטחי עם שר החינוך גדעון סער), לא היה דיון. השניים תסרטו לעצמם חוסר הסכמה בהובלה אל כתבות צוות "עובדה" בנושא ואחריהן. אותן כתבות היו מעניינות אך קצרות מדי ונטולות עומק ואמירה יוצאת דופן: בית ספר פרטי לילדים "לבנים" שעולה 35 אלף שקלים לשנת לימודים; שבט צופים בשכונת שפירא אליו מגיעים ילדי מהגרי עבודה ותושבי השכונה היהודים הותיקים נמנעים מלשלוח את ילדיהם לשם כדי שלא "יתבוללו עם הגויים"; ועוד אחת, רק אלוהים יודע כמה כאלה כבר ראינו, על אלימות בבית הספר – תלמידים נגד מורים, הורים נגד מורים בליווי; קטעי יוטיוב חסרי רלוונטיות במטרה להעצים את האפקט הוויזואלי וללחוץ על בלוטות הזעזוע.

כמו כל דבר בישראליות הנוכחית, גם פה נפלו עורכי המשדר לסטראוטיפים ולתופעות הלוואי של הסרטן המקנן. אכן, יש מקומות חיוביים המבקשים לעשות שינוי אל מול המערכת המסואבת, כמו בית הספר "חברותא" בעמק חפר וכמו שבט הצופים דרום תל אביב. אבל אלו יוצאים מן הכלל שאינם מעידים דבר על הכלל. רובה המסיבי, המוחלט, של מערכת החינוך איבדה כל רסן ושליטה על הבאים בפתחה מדי בוקר. שם בעיקר יש מורים ומורות בשכר עלוב, חלק לא מבוטל מהם לא הוכשרו כיאות לתפקיד, אחרים סתם לא מתאימים, ובין רגליהם מתרוצצים דורות של ילדים אבודים ואומללים.

על ראש השר בוער הכובע

כך גם ההתייחסות לאלימות, כאילו זו בבתי הספר, מצד תלמידים כלפי חבריהם או תלמידים והוריהם כלפי המורים, היא איזו מכת מדינה נטולת קונטקסט שאינה קשורה למה שקורה סביבה. מדינת ישראל הופכת יותר ויותר אלימה, נבערת, מתלהמת, גזענית, דתית וכוחנית. לא צריך מחקרים וסקרים שיאוששו את העובדות הללו: כל מי שחי פה בשנים האחרונות יכול לחוש זאת משיטוט ברחובות, צריכה של כלי התקשורת ומבט חטוף אחד בחוקים והמסרים שיוצאים מהכנסת והממשלה.

גם לא צריך להתאמץ יותר מדי. מספיק לעקוב אחר הפעולות והאמירות של מי שאמון על כל הג'ונגל הזה – שר החינוך, הלא הוא הדי.ג'יי החובב, הליברל המתקדם ואו-אה-מי-זה-בא ראש הממשלה הבא, גדעון סער. זה האיש שהמשרד בניהולו רק מנציח ואף מגדיל את הפערים כשהוא גורם לכוחות טובים ויקרים לברוח מהמערכת שלו לטובת זו הפרטית ואז נלחם בהם. זה האיש ששימש כדובר הראשי בוועידת "אם תרצו" המקארתיסטית ושמנהיג משטר של שוטרים, מאבטחים ומצלמות בבתי הספר כאילו מדובר בסניפים של כלא מעשיהו. זה האיש שמקצץ בלימודי האזרחות במדינה שבה – אם כמה אנשים היו מקבלים את מבוקשם – כבר מזמן היו תולים את שולמית אלוני בכיכר העיר. זה האיש שיוצא למבצע הסברה בקרב ילדי "אימו" כי הם הרי מבקשים לשים קץ לחייהם בכל רגע נתון. רפובליקאיות על סף האוונגליזם, הישר מאמריקה של ביבי, המנטור הגדול שלו.

"החלום שלי הוא שיהיה לי חלום"

אלא אין זה הוגן להכניס לכל הקלחת הזו את סרטו המצוין של בן שני, "תיכון ההזדמנות האחרונה" שעמד במרכז הספיישל. שני, דוקומנטריסט מבריק, עוד מימיו ב"יומן" של ערוץ 1, ליווה את בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה לאורך שנת לימודים שלמה. בקריינות – הלא פעם מלאת הפאתוס – שלו, הוא מתאר יקום מקביל של ממש. מקום בו התרכזה חבורה של משוגעים באמת, כאלה שלא מוכנים לוותר על אף ילד, במוסד שסופח אליו את הקשים והבעייתים ביותר שנזרקים ממוסדות החינוך הקונבנציונאליים. וכמו תמיד בפרודוקטים המצולמים של בית "עובדה", הכל מצולם היטב, ערוך לעילא ומעביר את הסיפור באינטימיות אין קץ.

חילי טרופר המנהל ורות רווה, אחת המורות, נראים כמו מועמדים ראויים בהחלט לפרס ישראל לחינוך. הם לא היו מורים מעולם והם עושים את העבודה טוב יותר מכולם. בסבלנות וכוח סיבולת של נזירי זן בודהיסטים, הם מלווים פציינטים לא פשוטים בכלל, צעד צעד, אל תעודת בגרות מלאה – דף נייר שתמיד היה עבורם חלום רחוק. או, כמו שאומר בסרט עידן, אחד התלמידים, "החלום שלי הוא שיהיה לי חלום" - אמירה תמימה, לא מודעת אך עוצמתית ומזוקקת כל כך.

הבעיה היא שכמו טרופר ורווה יש מעט מדי, מעט באופן קיצוני ומייסר. הסיפור נפלא ומעורר השראה אמיתית, אבל לדומיהם של תלמידי בית הספר הזה שחיים מחוץ לרמלה אין צ'אנס להגיע ל"חברותא" כזו. הם ייפלו בין הכסאות, כמו אחוזים גדולים, גדולים מדי. כאן לפחות נותנים להם כלים ראשוניים ובסיסיים לחיים, סיכוי כלשהו. זה המון. אבל במדינת ישראל, גם האזרחים הטובים עסוקים רוב הזמן במיקום פלסטר על הפצע: באיסוף חבילות מזון לארוחת חג – שהיא בסך הכול ערב אחד – לנזקקים במקום לצאת באמת נגד מי שהביא את אותם עניים למצב הזה. אם תרצו, ביום שבו יבינו פה ש"פסטיבל בשקל", לדוגמא, חשוב לא פחות מ"לתת", אולי נהיה בדרך למקום אחר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully