פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כריכה קשה: המלצות קריאה ליום כיפור

      מקדישים את יום כיפור להרחבת הדעת והכאה על חטא? יהודה ויזן ממליץ על רשימת קריאה למיטיבי קרוא. את האחרון של דן בראון לא תמצאו כאן

      לפעמים נדמה כי אין דבר קשה יותר מלכתוב ביקורת חיובית, אוהדת וכנה. אך אין הדבר משום שנאת הספרות, כי אם ההיפך הוא הנכון. ואם היהפך הוא הנכון והמבקר הוא חובב ספר מושבע, הרי שפגש בעברו, מן הסתם, ביצירות אחדות שהביאו אותו לכדי אותה התאהבות בספרות ולכדי קנאות לה. להלן כמה מאותן היצירות שכדאי ורצוי לקרוא ביום הכיפורים הקרוב ובכלל, ולו כדי להבין קנאות מהי.

      פטר הנדקה – "חרדתו של השוער בבעיטת ה-11"

      "כשטכנאי הבניין יוזף בלוך, שוער כדורגל מפורסם לשעבר, התייצב בבוקר לעבודה, הודיעו לו שהוא מפוטר. על כל פנים, עם הופעתו בפתח הצריף, שבו שהו הפועלים באותה שעה, הרים רק מנהל-העבודה את עיניו מארוחת העשר שלו, ובלוך פירש זאת כהודעת פיטורין ועזב את אתר הבנייה". במילים אלו נפתחת הנובלה החד-פעמית של פטר הנדקה ומהן ואילך מוסיפה תחושת הספק ללוות את הקורא ואת יוזף בלוך באשר יפנו, עד לסיום המבריק, שלא מותיר ספק כי ישנו ספק.

      פיטר הנדקה מוכר לקורא העברי בעיקר בשל מחזותיו הנפלאים "העלבת הקהל" ו"קספר", בהם ניכרת השפעתם הברורה של ברכט, בקט ולואג'י פירנדלו. את רוחם של מחזאים אלו, מיזג הנדקה, לצד השפעתם של קפקא וקאמי, גם בפרוזה שכתב. והתוצר, הן ב"חרדתו של השוער בבעיטת ה-11" והן בספריו האחרים ('אומללות שמחה בחלקה', 'האשה האיטרת' ועוד) הוא אבסורד קיומי ולשוני, חד, חריף וחדשני, מבית מדרשו של אקסיסטנציאליסט שהבין שלא די באקסיסטנציאליזם כמות שהוא. או בלשון המשורר דוד אבידן – "יש צורך בניאו-אקסיסטנציאליזם" .

      הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה (1979), עברית: גדעון טורי, 110 עמ'

      דליה הרץ – "מרגוט"

      בשנת 61 פרסמה המשוררת הצעירה דליה הרץ קובץ שירה סנסציוני וצנום בשם "מרגוט", אחד מספרי השירה המגובשים והחזקים שראו אור בשפה העברית ושהעמיד את הרץ, באופן מידי כמעט, בפסגת השירה העברית. הרץ אומנם פרסמה "רק" שני קובצי שירה ("מרגוט" ו"עיר=שירים") ועל כן לא פעם מתקשים לעכלה כמשוררת קאנון. זאת על אף השפעתה הגדולה על יונה וולך (שם ספרה הראשון של וולך "דברים", נקרא על שם השיר הסוגר את "מרגוט"), השתקתה את דליה רביקוביץ' וחשוב מכל - על אף שירתה הגדולה.

      כך או כך, בכל פעם שמזדמן אורח לביתי שאינו קרא את "מרגוט", עולה בי רגש מסיונרי-נדבני ומיד אני מוצא עצמי מעניק, שוב, את העותק שלי במתנה. עד כה רכשתי אותו, אחת עשרה פעמים.

      הוצאת עכשיו (1961), 26 עמ'

      ש"י עגנון – "תמול שלשום"

      אם יש ספר שאוכל לכנותו "הרומן העברי הטוב ביותר שנכתב" או להעמידו בשורה אחת עם יצירותיהם של קפקא, גוגול, ג'ויס ואחרים, הרי זה "תמול שלשום", סיפורו רב-הרבדים והמימדים של המתיישב החדש בארץ ישראל, הלוא הוא יצחק קומר. דרך עיניו של האיש הצעיר הזה, מעמיד ש"י עגנון תמונת עומק של הנעשה בימי העלייה השנייה ושל המרחק האדיר שבין יפו וירושלים. זהו רומן שאין לתוחמו: הוא נוגע בכל, מן החוכמה ועד למיסטיקה, מן ההומור ועד למוות הטראגי, מן היומיום ועד לנשגב ומן האנושי עד לאנושי מדי.

      עגנון הוא רב אמן של שפה, ורובדי שפתו המרובים, הם הם המסייעים בידיו בריבוי רובדי ספרו. לשון הספר הזה היא לשון קודש השוטפת סביב לקורא ומציפה אותו במשמעות הייחודית של העברית, שלא לומר, היהודית. את סיפורו של קומר מלווה סיפורו המופלא של הכלב בלק, "כלב משוגע" – שהוא הכלב האנושי ביותר שנתקלתי בו, ובה בעת, האנוש הכלבי ביותר שתפגשו. או בלשון עגנון: "אימתי בלק מכחיש בגבורתם של בני אדם, בזמן שאין אדם כנגדו. כיוון שרואה בלק אדם כנגדו ומקל בידו מיד דעתו משתפלת ורוחו מתנמכת והוא מכניע עצמו לפניו ומחניף לו".

      הוצאת שוקן (1945), 607 עמ'

      אלבר קאמי – "ה?ד??ב?ר"

      לאחר שקוראים את "הזר" של קאמי, אין שום סיבה לא לקרוא ספרים נוספים שלו ו"הדבר" הוא הראשון שבהם, על אחת כמה וכמה כשזכינו שיתורגם בידי משורר נפלא כיונתן רטוש. בלשונו של רטוש נדמה שסיפורה של העיר אוראן – בה משתוללת מגפת הדבר ועושה שמות – מתרחש אי-שם בימי החיתי והגרגשי.

      גם לאחר "הע?ברו?ת" (היוצא מן הכלל) הרטושי, מוסיף "הדבר" לשמש אלגוריה חריפה על אודות קומץ העומד ונלחם מול הסיאוב ("הדבר"), אלגוריה ששוטחת ומיישמת בפני הקורא את עיקרי המשנה האקסיסטנציאליסטית: "רייה הקשיב לעיתוניי בשום-לב. בלא לחדול מלהתבונן בו, אמר ברוך: "האדם איננו רעיון, ראמבר".

      הוצאת עם עובד (1963), עברית: יונתן רטוש, 266 עמ'

      בנימין תמוז – "מינוטאור"

      בנימין תמוז הוא סופר מיוחד במינו, שלמרבה הצער הודר אל שולי הקאנון העברי והדיון בו פסק. למרות שהדעה הרווחת היא כי עיקר כוחו של תמוז בא לידי ביטוי בקובצי הסיפורים המעולים שלו ("משלי בקבוקים", "סיפורי אנטון הארמני וסיפורים אחרים", "חולות הזהב" וכו'), גם ברומן הצנום הזה, "מינוטאור", מתגלה תמוז כסופר סוחף, חד, אך בעיקר קולנועי (ואכן ב-1997 עובד הספר לסרט, מוצלח פחות).

      "מינוטאור" הוא סיפור אהבה בין סוכן חשאי לצעירה שראה באוטובוס, אך לא פגש מעולם – המתגולל דרך מספר רב של נקודות ראייה ועלילות מקבילות. רומן המכתבים הזה מסתיים באופן שלא היה מבייש אף שובר קופות הוליוודי איכותי, אך הדרך לשם, כל כולה, היא דרמה יוונית מודרנית במיטבה.

      הוצאת הקיבוץ המאוחד (1980), 151 עמ'

      ג'פרי צוס'ר – "סיפורי קנטרברי"

      בכל פעם שטוענים כנגדי שאינני מבין עד כמה יצירתו של משורר צרפתי זה או אחר "נועזת בהתחשב בקונטקסט התרבותי-היסטורי של התקופה",אני מפנה את הטוען לקרוא ב"סיפורי קנטרברי" פורצי-כל-הגבולות של צ'וסר, שנכתבו כבר בשנת 1390-1400 לערך (בהשפעת ה"דקאמרון" של בוקאצ'ו). אוסף השירים, סיפורי העם, המשלים והאפיקה הזה, המושר בידי חבורת צליינים על פי תור, הוא אחת מפסגות היצירה בשפה האנגלית, פסגה שקדמה אף לשייקספיר ויש רבים הרואים בה אבן יסוד חשובה בשפה האנגלית, כפי שזאת מוכרת לנו כיום.

      שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, העניק לנו יצירת מופת למדף העברי בחרוז ובמשקל מדויקים להפליא ובשפה עשירה ככל האפשר – וכשם שנאמר על תרגומו של שלונסקי ל"יבגני אונייגין" לפושקין, כי הוא עולה על המקור, הרי שגם במקרה הזה ראוי זנדבנק לשבחים דומים.

      הוצאת עם עובד (1980), עברית: שמעון זנדבנק, 609 עמ'

      חיים שירמן – "השירה העברית בספרד ובפרובאנס"

      כבר בשורה השלישית לפתח הדבר, מציין חיים שירמן, עורך הספר החשוב הזה, כי "לדעת רוב המבקרים הגיעה תרבות ישראל בתקופה זו לרום מדרגתה שהשיגה בימי הביניים" ואני אוסיף משלי: ששירת ישראל הגיעה בתקופה זו לרום מדרגתה שהשיגה מעולם.

      ארבעת הכרכים הללו הם אנתולוגיה רחבת היקף ורבת משמעות של השירה העברית שנכתבה בין המאות ה 11-14, החל מאבן גבירול, שמואל הנגיד ויהודה הלוי ועד לאבן-עזרא, קלונימוס בן קלונימוס ויהודה אלחריזי – וכבימנו כן כבימי-קדם: "אשכ?ים לבית השר / אומרים כבר רכב / אבוא לעת ערב / אומרים כבר שכב / או יעלה מרכב / או יעלה משכב / אויה לאיש עני / נולד בלי כוכב" (אברהם אבן עזרא).

      הוצאת מוסד ביאליק (1954. הודפס לאחרונה מחדש), 4 כרכים, 1450 עמודים

      בועז יזרעאלי – "השכן המסוכן"

      כמה נחמד להמליץ על סופר חי, על ספר עכשווי, כמה נחמד לדעת שעוד נכתבת ספרות טובה. בועז יזרעאלי, מחבר "השכן המסוכן" (ומחברם של "האדריכל", "איפה כולם" ו"נביחות באלכסון"), הוא סופר שיודע את מלאכתו. זהו לכאורה סופרלטיב מאופק, אך אין להקל ראש בסגולה כה בלתי-שכיחה בנוף הפרוזה של ימינו. בסיפוריו הקצרים, הדקים ומלאי הרגישות וההבחנה, מצליח יזרעאלי למשוך את הקורא לעולם לוגי אובססיבי כמעט, אך לחלוטין לא סטרילי. זהו עולמו של האיש החושב, הטרוד בחשיבה, העסוק באופן מתמיד בניסוח המציאות, בפירוקה ובהרכבתה – וכל זה בשקט-בשקט, כיאה לשכן מסוכן.

      הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה (2008), 136 עמ'

      אלכסנדר סולז'ניצין – "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ"

      כמרבית יצירותיו של אלכסנדר סולז'ניצין, כך גם יצירתו הראשונה, "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ" מדווחת ישירות מן הנעשה בגולאג הסטליניסטי, בו בילה המחבר כעשור מחייו בטרם נשללה ממנו אזרחותו והוא נשלח לגלות. זוהי יצירה של הדברים הקטנים והפשוטים, של הרגעים הגדולים של השגרה, ובמקרה של הגולאג, של השגרה המוחלטת. על רקע הסיזיפיות האופיינית למחנות עבודה, מתאר סולז'ניצין את הניצחונות הקטנים של כל אסיר ואסיר ואת מיני התחבולות שעל כל אחד מהם לתחבל כדי לאכול, כדי לא לקפוא, כדי לשרוד – את בעל המקצוע ש"מפלח" כף בנאים, שומר עליה בקנאות ומקפיד בכל זאת, לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר למרות מאסרו ומתוך כבודו-המקצועי. בקצרה, רומן רוסי אמיתי.

      הוצאת ספרית פועלים / גלבוע (1963), עברית: אליהו פורת, חיים פלג, 240 עמ'

      יוהאן וולפגנג פון גטה – "פאוסט"

      נדמה לי כי אין צורך של ממש להרחיב בעניין "פאוסט", הקלאסיקה הגרמנית הגדולה של גדול היוצרים הגרמנים דהתגלגלה באירופה עוד בטרם הפכה לקלאסיקה של גטה. ליתר דיוק כבר בשנת 1587 נחשף העולם לסיפור מכירת הנפש לשטן – ומאז, העמיד לנו כריסטופר מארלו את "דוקטור פאסוטוס", גטה את "פאוסט", תומאס מאן, שוב, "דוקטור פאוסטוס" וגם בולגקוב נטל מלוא החופן "פאוסט" ב"שטן במוסקבה" ועוד ארוכה הרשימה ומכובדה.

      את מתרגם המהדורה הזאת, יעקב כהן, מתאר ביאליק במאמרו "שירתנו הצעירה" באופן הבא: "הנה יעקב כהן, 'הרך והמשוח' ה?י?פ?ה-פ?ה והמעודן. הקל והמרפרף – כולו משי ורוח בוקר... טיסתו כטיסת סנונית: מלאה עקלקלות ומרי וחן חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ'בן-יחיד', מתעלס מתוך פינוק ובועט מרוב יופי...".

      אמנם ראה ביאליק בכהן חלק ממשמרת שירית חדשה (לצד שטיינברג ושנאור) אך נדמה כי כרך זה לבדו, החלק הראשון של "פאוסט" – שכן כהן הלך לעולמו בטרם הספיק לתרגם גם את החלק השני – הוא מורשתו העיקרית והיקרה. לנו נותר, אם כן, לכאוב על שלא זכינו כי ישלים את מלאכתו.

      הוצאת שוקן (1943), עברית: יעקב כהן, חלק א' בלבד, 204 עמ'

      יבגני זמיאטין – "אני פוחד"

      שנת 1999 היתה שנה טובה לגולה הרוסי יבגני זמיאטין, שמת בפריז עוד ב-1937, שכוח וזנוח. ספרו הנודע "אנחנו" ראה אור בהוצאת בבל ומבחר קצר וקולע של מסותיו ראה אור בהוצאת קשב. סוף כל סוף, זכה הקורא העברי לפגוש בענק הרוח הזה בעל הטמפרמנט הבלתי רגיל, שבאחד ממכתביו המובאים ב"אני פוחד" פונה ללא אחר מאשר לחבר סטאלין ובזאת הלשון:

      "יוסף ויסאריונוביץ' הנכבד, כותבו של מכתב זה, שנדון לעונש הכבד ביותר, פונה אליך בבקשה להמיר את עונשו באחר. שמי ידוע לך, כנראה. לי, כסופר, שלילת האפשרות לכתוב אינה פחותה מעונש מוות. בנסיבות שנוצרו אינני מסוגל להמשיך בעבודתי, כיוון שלא תיתכן עוד פעילות יצירתית באווירה של רדיפות שיטתיות הגוברות והולכות מדי שנה בשנה".

      מצד שני, זמיאטין, שאמנם לא אהב את ה"אווירה" הסטליניסטית, הוקסם לא פעם – כשנגע הדבר לתחום הספרות – מקסמה של הגיליוטינה.

      הוצאת קשב, סדרת קשב למסה (1999), עברית: ליזה צ'ודנובסקי, 61 עמ'

      דוד פרישמן – "תוהו ובוהו"

      קובץ המסות הקצר הזה, הקרוי על שם אחד המאמרים המופיעים בו, הוא מופת של ביקורת ספרות עברית פרי עטו של גדול העורכים העבריים, מגדולי המתרגים ומגדולי המבקרים שידעה הספרות העברית. מעין עזרא פאונד עברי, שהצעיד את ספרותנו מעלות מספר מעלה בשאיפתו האמיצה ליפה. אך קובץ זה אינו רק אסופת מאמרים, כי אם ובמידה רבה גם אסופה של דמויות ססגוניות ובהן פרישמן כגיבור העיקרי, מתרגמו הראשון של ניטשה לעברית, כעין זרתוסטרא של ביקורת הספרות:

      "והמשכיל הגדול אשר בחצר-סוסה?... המשכיל הגדול אשר בחצר-סוסה לא ילעג להם! המשכיל בחצר-סוסה לא יצעק עוד אליהם: רבותי! הלא על קוצו של יו"ד אתם נלחמים ואשקא דריספק אתם מחריבין עולמות! לא יצעק עוד אליהם: רבותי! ואהבת לרעך הוא מצווה מדאורייתא וטיגונים אינם אפילו מדרבנן".

      "כל כתבי דוד פרישמן לחג יובלו", הוצאת מרכז (1913), וארשה. 218 עמ'

      ת.ס. אליוט – "ארץ השממה"

      ת.ס. אליוט הוא, ככל הנראה, המשורר החשוב ביותר שפעל במאה ה-20. "ארץ השממה", שנכתבה בין שתי מלחמות העולם, היא, ככל הנראה, היצירה השירית המעניינת ביותר שנכתבה במאה ה-20. ותרגומו של נח שטרן – המשורר הנשכח והמשונה הזה – הוא, בלי צל של ספק, התרגום הטוב ביותר שראה אור בעברית ליצירה זאת. תרגום, שנתרגם אי-שם בראשית מלחמת העולם השנייה והודפס באופן עצמאי על ידי שטרן, בחוברת הראשונה של הוצאה פרטית בשם ספרית ס?פר שהקים לצורך העניין. מי שלא קרא את "ארץ השממה" בתרגום נח שטרן – שיקרא.

      ספריית ספר (1939), עברית: נח שטרן, 47 עמ'

      ג'ימס ג'ויס – "דבלינאים"

      מעשה גדול עשו בעם עובד כשהוציאו בשנה שעברה את "דבלינאים" בתרגום משופר ומרוענן של אברהם יבין המלווה בשלל הערות מאירות. קובץ הסיפורים הזה הוא מפסגות היצירה של ג'ימס ג'ויס (לצד "יוליסס" ו"דיוקן האמן כאיש צעיר"), מחשובי הסופרים במאה ה-20 ומאבות "זרם התודעה". זהו קובץ בן 15 סיפורים קצרים ומינוריים, כמעט סטטיים ומעט קתוליים, המתארים את "השיתוק" בחייה של דבלין על נופיה ברי ההרחה והפרולטריון המעורער שלה, מזקן ועד טף, כשאת האווירה הכוללת השוררת בספר, ניתן לגזור מן המשפט הבא:" הדייר שגר בביתנו לפנינו, כומר, מת בסלון האחורי. אוויר, עבש מהיותו כלוא ימים רבים, עמד בכל החדרים, ובקיטון הפסולת שמאחורי המטבח היו מפוזרים ניירות שאין בהם צורך".

      הוצאת עם עובד (1971, הודפס לאחרונה מחדש), עברית: אברהם יבין, 266 עמ'