מין מזדמן: על האלבום החדש של The vaselines

הצמד הסקוטי ה-Vaselines, המורכב מיוג'ין קלי ופרנסס מק'קי, היה הלהקה האהובה על קורט קוביין. בלעדיו היו הווסלינז להקת אינדי-פופ אהובה אך די נשכחת מסוף שנות השמונים, ורק בזכותו הם צברו קהל מעריצים מסביב לעולם, שרק חיכה לקאמבק שלהם, שמגיע עכשיו – 16 שנה אחרי מותו של קוביין ו-21 שנה מאז האלבום האחד והיחיד שהם הוציאו אי פעם.

הווסלינז פעלו משהו כמו שלוש שנים, במהלכם הוציאו שני אי.פי, והתפרקו קצת לפני שיצא אלבום הבכורה שלהם,“Dum Dum”, בשנת 89'. הם היו חלק מסצינת האינדי המשגשגת של גלאזגו, שהצמיחה בשנות השמונים להקות כמו ה-Pastels, Orange Juice, אצטק קמרה והג'יזס אנד מרי צ'יין. אבל הפוקוס של עיתונות הפופ הבריטית נדד בסוף העשור מגלאזגו לעבר מנ'צסטר, והתפוררות הסצינה הביתית, כמו גם ההחלטה של קלי ומק'קי - שהיו זוג - להפרד, הביאה לסוף הלהקה.

מאז המשיכו קלי ומק'קי לנגן בלהקות שונות, ומחוץ לחוגים המצומצמים של חובבי אינדי-פופ סקוטי, הווסלינז נשכחו כמעט לגמרי. המזל שלהם היה שקוביין התאהב בהם. ובתור מי שגדל בסצינת האינדי של וושינגטון, על ברכי אידאולוגיית הלואו-פיי של קלווין ג'ונסון – איש K Records ולהקת ביט הפנינג – היה אך טבעי שקוביין יתאהב בווסלינז. אחרי הכל, הם היו המקבילה האירופאית למה שג'ונסון ניסה לעשות בוושינגטון.

מג'ונסון למד קוביין על סולידריות בסצינת האינדי, וגם כשהוא נהיה כוכב הרוק הגדול בעולם הוא הקפיד להמשיך ולקדם להקות ואמני אינדי שאהב. ידוע שהטי-שרט של דניאל ג'ונסטון שהוא לבש הזניקה את הקריירה של ג'ונסטון אל-על, ובקשר לווסלינז הוא הגדיל לעשות. לא רק שהוא אמר בראיון שהם הלהקה האהובה עליו, נירוונה אף הקליטה שלושה קאברים לשירי הווסלינז: אלבום האוסף של נירוונה “Incesticide” מכיל ביצועים ל“Molly’s Lips” ול"Son of a Gun", ובאנפלאגד המפורסם שלהם ב-MTV הם מבצעים את "Jesus Wants Me For A Sunbeam", הפרודיה של הווסלינז לשיר הילדים הנוצרי. ולא רק זה – קורט קוביין אפילו קרא לבת שלו פרנסס בין על שם פרנסס מק'קי.

קצת אחרי הפירוק, התאחדו הווסלינז בקצרה ב-1990 כדי לחמם את נירוונה כשהם ניגנו באדינבורו, ושנה לאחר מכן התארח יוג'ין קלי בהופעה של נירוונה בפסטיבל רדינג לביצוע משותף של “Molly’s Lips”. בזכות נירוונה העניין בווסלינז הלך וגדל. הם הפכו ללהקת קאלט של ממש וב-92' הוציא הלייבל הישן של נירוונה, סאב-פופ, אוסף של הווסלינז בשם “The Way of the Vaselines: A Complete History”, שלמעשה מכיל את כל הבק-קטלוג של הווסלינז, שמורכב בסך הכל מ-19 שירים.

יש המשייכים את הווסלינז לזרם ה-Twee החמוד, התמים והמתיילד, ובאמת חלק מהשירים שלהם נשמעים כמו שירי ילדים, כשהרמוניות הבן-בת והלחנים הפופיים הפשוטים תומכים בהגדרה. אבל תמיד היה בהם צד גראז'י יותר, שלא לדבר על פה מלוכלך שהיה גורם ללהקת הטווי הממוצעת להסמיק. אם זאת המשמעות הכפולה של "Rory Rides Me Raw" (מק'קי טוענת שמדובר בשיר על אופניים, שהמושב שלהם סיפק אותה יותר מאשר יוג'ין); הקאבר ל"You Think You're a Man" של מלך הדראג-קווינז, דיוויין; ושירים כמו "Monsterpussy" ו"Sex Sux (Amen)". הווסלינז תמיד עסקו באופן אובססיבי בסקס – ללא שום מחשופים או תנועות מגונות עם האגן. הם היו סתם שני ילדי אינדי – שנראים ונשמעים כמו ילדי אינדי – שנהנו לכתוב שירים שובבים. חוץ מזה הם כתבו שירים על טריפים ("The Day I Was A Horse"), על נסיונות כושלים לשתות פחות ("No Hope") או על השחקנית הסקוטית מולי וויר, שהייתה מוכרת בסקוטלנד בזכות תכנית של חמש דקות לפני החדשות שבה היא מספרת סיפורים מהילדות שלה (“Molly’s Lips”).

אחרי שנים בהם המיתוס של הווסלינז גדל ותפח, פתאום בשלו התנאים לאיחוד. לפני שנתיים שכנעו אותם להתאחד להופעת צדקה, ומאז הם הופיעו באמריקה (בין היתר, בפסטיבל יום ההולדת ה-20 של סאב-פופ), ברזיל, יפן ואנגליה. ההצלחה של ההופעות גרמה להם בסופו של דבר להכנס לאולפן – 20 שנה אחרי – ולהקליט אלבום חדש, שיוצא, איך לא, בסאב-פופ. שירים חדשים הם כבר התחילו לכתוב בזמן ההופעות, וכל מה שהיה צריך להשלמת המשימה זה שבעלה של מק'קי יאשר את ההחלטה לקרוא לאלבום החדש “Sex With an X”.

האלבום החדש הוקלט באולפן מחוץ למנצ'סטר והופק על ידי ג'יימי ווטסון, שהפיק גם את “Dum Dum”. וכמו אז, גם עכשיו הצטרפו בהקלטות עוד חברים להרכב, כשהפעם סוגרים את הליין-אפ סטיבי ג'קסון ובוב קילדי מבל אנד סבסטיאן והמתופף מייקל מק'גופרין מה-1990s.

בדרך נס מצליחים הווסלינז להתבגר בכבוד למרות שהם פועלים באזור של האינדי שהנעורים (או הילדות) הוא טבע שני לו. הם עדיין כותבים טקסטים גסים, הם עדיין מצחיקים, שנונים ומלאי מודעות עצמית, והקולות של השניים עדיין נשמעים מושלם ביחד (תקשיבו ל”Such a Fool”).

האלבום מתחיל באווירת מאי בלאדי וולנטיין עם "Ruined" הרועש. אחר כך מגיע שיר הנושא – שיר במיטב מסורת הטווי- פופ החמודה, שעוסק ברגשות האשם הנוצרים בענייני סקס ("זה מרגיש כל כך טוב, זה בטח רע בשבילי/ בואי נעשה את זה, בואי נעשה את זה שוב"). בקליפ מחופשים קלי ומק'קי לכומר ונזירה שמטיפים נגד סקס, עד שהם כמובן נשברים בעצמם.

אני אמנם מוחה נמרצות נגד שיר האנטי-אייטיז "I Hate The 80s" (אני אוהבת את האייטיז!), אבל אין להכחיש שזה שיר טוב. בכלל, האלבום מלא בשירים טובים שנעים על הסקאלה שבין שירי-אינדי-שנשמעים-כמו-שירי-ילדים לבין רוקנרול וגראז' בלוזי מלוכלך (נגיד “My God’s Bigger Than Your God”).

“Sex With an X" הוא אלבום טוב, אבל זה לא כל הסיפור. המציאות היא שבאייטיז הווסלינז היו חדשניים ונועזים. מאז דורות של להקות אינדי חמודות גדלו על ברכיהם ולמדו את התורה, והמולדי פיצ'ז אפילו שילבו בין רוח הטווי לבין טקסטים גסים ושובבים.

במילים אחרות, הקונספט של הווסלינז – עשרים שנה אחרי – הוא הרבה פחות שוס. העולם התקדם ואילו יוג'ין קלי ופרנסס מק'קי נשארו נאמנים לעצמם, כמו שהם היו בנעוריהם, לטוב ולרע. התוצאה היא שהאלבום החדש שלהם חמוד מאוד, ובהחלט מהנה ומשמח, אבל לא הרבה יותר מזה. מצד שני, בימינו גם זה די והותר.