אבא

קרני האור נאבקו לחדור דרך האבק שעל החלונות, מציירות צורות על רצפת הבטון.

"הגענו, אבא?" הילד קיפץ למדרגה האחרונה. אביו הביט סביב. הכל נשאר כפי שהיה. הוא חייך.

"כן. כן, חגי, הגענו." הוא לחש. חגי זרק את עצמו על הכורסא שבעצם היתה רק אוסף כריות ישנות שפלטו ענני אבק תחת משקלו הזעיר. עיניו החומות סרקו את הקירות, נושאים בילבול.

"אבל לאן?" הוא שאל. אביו התיישב לצידו ולקח את ידו הקטנה בידו.

"כאן הכל התחיל". מבטו ננעץ בציור הקיר מולו – עורם הכחול הדהוי של הדרדסים נתן להם מראה חולני. "כאן הכל השתנה."

חגי העביר את המכחול למעלה ולמטה על הזרוע הקטנה של רגזני.
"תזכיר למה החלטנו על דרדסים?" יואב שאל.

"מי זה החלטנו?" חגי זרק מבט לעידו שערבב צבעים בפינה. בגדיהם של שלושת הבחורים היו מטונפים מצבע.

"אל תסתכל עליי. אמרו לי שהצבעים היחידים שעומדים לרשותנו הם לבן, אדום, קצת ירוק וכחול – המון, המון כחול..." הוא הרים גבה והמשיך לבחוש בדלי. "זה לא השאיר יותר מדי אפשרויות."

"תגיד תודה שנתנו משהו. מה שיהיה על הקירות לא באמת חשוב. העיקר זה שיהיה לנו מקום משלנו, מקום להתפרקות שהוא לא הסניף." מקום לברוח אליו, חגי חשב.

"ת'אמת אני לא מבין למה כל כך התעקשתם על המקום הזה". יואב טבל את המכחול בצבע. "בכל מקרה הלימודים מתחילים עוד שבועיים. אתם באים למסיבה במעונות החדשים?"

חגי שתק.

הוא הביט סביב, מתעלם מיואב ומתוכניותיו. בטון אפור סבב אותו, עטף אותו והשאיר את כל השאר בחוץ. הוא שאף עמוק – הריאות שלו הסתדרו טוב יותר עם האוויר כאן.

"יואב, תביא את הפטיש". הוא הביט לארגז הכלים בפינת החדר. "זה ישר?" צליל המסמר הנכנס עמוק לעץ הדלת הידהד בחדר.

"הזולה".

חגי חייך לעצמו.

"זה מצוין."

חגי שפשף את שכבת האבק מעל השלט שנתקע מתחת לדלת. ה-"ה" כבר הייתה מחוקה לחלטין.

"אתה בטוח שזה המקום האהוב עליי? כל כך מלוכלך כאן". הוא עיקם את אפו ומחא את כפיו, מנסה להיפטר מהאפור שכיסה אותם. אביו צחק. "גם נורא חשוך".

"זה חלק מהקסם, לא?"

"יש פה קסם?"

"בוודאי!" הוא משך אותו חזרה לצידו על הכורסא. "כאן תמיד שקט. כאן אתה יכול להיות מי שאתה רוצה". חגי הביט סביב בפליאה כמו מחפש את הדמויות האבודות בקירות. "כאן הכל תמיד בסדר".

" חגי, אתה רעב?". הוא נעצר, רגל אחת על המדרגה הבאה, רגל אחת באוויר.

"הי, אמא".

היא חייכה. הוא ראה כמה היא מנסה לבלוע את השאלות שצבועות על פרצופה.

"אתה רוצה לאכול? בדיוק עמדתי להכניס את הפשטידה למקרר – אני אחמם לך קצת?". השאלות היו קצרות, לא תובעניות, הססניות. הוא ויתר והתיישב בשולחן. "איך היה היום שלך?"

השאלה הטעונה נזרקה באגביות כך שהוא רצה לצחוק.

"בסדר. איך היה שלך?". היא נעצרה, סובבה אליו את ראשו וחייכה.

"בסדר גמור".

"כן? היה משהו מעניין? נכנסת לצרות? עשית משהו שיום אחד תצטערי עליו?". הוא ידע שאין צורך להמשיך לסובב את הסכין שתקע בליבה. "איכזבת מישהו?".

היא בהתה בו, מילים שצריכות להיאמר אבל שלא יכלה להגיד מתרוצצות בעיניה. הוא חשב להתנצל, ידע שהוא צריך. לבסוף הוא נאנח, דחף את הכיסא אחורה וקם. "בעצם אני לא רעב."
לא משנה כמה חזק יסגור את דלת חדרו, עדיין הכל ממשיך לפלוש פנימה. הוא התיישב מול המחשב, פתח וסגר חלונות ללא מטרה, גלש בלי לחשוב לאן הוא מגיע. קול הגלגלים המועכים חצץ נכנס דרך החלון. הוא סגר אותו.

"שלום!" אביו קרא לחלל הבית.

היא תגיש לו אוכל והם ידברו על היום שלהם... ועל היום של חגי. הם ינסו לחשוב מה צריך לעשות, מה אסור לעשות, מה עוד לא ניסו, מה עוד אפשר... ואיך...

חגי בחר דיסק, לחץ על פליי והגביר את הווליום. הדר בטח עושה שיעורים בחדר ליד אבל היא לא תתלונן וגם אם כן לא יגידו לו כלום.

דפיקה קלה בדלת.

"כן?" הוא לא קם מהמיטה.

"מה עניינים?". לפחות אבא שלו יודע איך להתנהג כאילו הכל כרגיל.

"בסדר."

"עוד יומיים אני פנוי בצהריים. רוצה ללכת לראות את האוטו ההוא?" הוא צעק מעל לקולות הבאס.

"בסדר." שתיקה...

"יופי." הדלת נסגרה.

בסוף יימאס להם. כמו לכל השאר.

בוקר. האור שנשפך דרך החלון גרר את חגי בחזרה למציאות. הוא פתח את עיניו, הביט סביב ונאנח. בוקר...

אחרי כמה דקות של ניסיונות כושלים לחזור לחור השחור של השינה, הוא הקים את עצמו למצב ישיבה, ידיו מחזיקות את ראשו. נשימות עמוקות, נשימות עמוקות. מבטו נתקל במבטו הממוסגר התלוי בקיר מולו והוא הסיט מיד את עיניו.

הוא לא האמין שאי פעם יתגעגע לצבא, שם הוא לא היה צריך לחפש מטרה לקום בבוקר.

השעון הורה לו שרוב אחיו כבר יצאו לבית הספר ושאימו צריכה לצאת בדקות הקרובות לקחת את הקטנה למעון. עם אבא שלו אף פעם אי אפשר לדעת.

הוא נשאר במקומו.

חצי שעה עברה והוא החליט שכבר בטוח לצאת לכיוון הזולה. הוא התלבט לרגע אם לסמס לעידו לראות אם הוא רוצה להצטרף, אבל נזכר שהוא כרגע בשיאן של נוסחאות מתמטיות למיניהן. הוא בחר את אחת החולצות מהרצפה, התארגן קצת ויצא, דובק בדרכים הצדדיות.

קפיצה קטנה למזכירות היישוב כדי לבקש את המפתח, והלחץ בחזה מתחיל לסגת עם כל צעד שקירב אותו אל הדלת האדומה שבראש הגבעה. הוא סגר את הדלת אחריו והתיישב בחושך. החלל עדיין קצת קריר ולח מהלילה. הוא נשם עמוק.

"לכמה זמן הייתי נשאר?" חגי שאל.

"כמה זמן שהיית צריך".

"איך אפשר לדעת כמה זמן צריך?"

"שאלה טובה..." אביו חייך בעצבות. "אני חושב שקיווית שתרגיש מתי זה הספיק... אבל לא הרגשת יותר מדי..."

"אז למה לא נשארתי פה תמיד, אבא?". אלי הביט בבנו, תוהה איך להסביר.

בנו של אלי לא ענה לטלפון. הוא הביט בשעון ונאנח. כבר כמעט 20 דקות שהוא מחכה לו. עוד חמש דקות והוא ילך לחפש אותו. חמש דקות ארוכות... ורק אז הוא ילך לחפש אותו...

הוא נשען על דלת המכונית, מנענע את רגליו, והביט שוב בשעון.
הוא לא בחדר שלו, הוא לא בבית, עידו בלימודים ולא יודע איפה הוא, הדר בסניף ואמרה שהזולה נעולה... על איזה מקום הוא עוד לא חשב? עבר כבר מספיק זמן? הוא דחף את עצמו מהמכונית ופתח את הדלת.

"בעוד מספר שניות תישמע הצפירה לזכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה", אמרה שדרנית הרדיו מתוך האוטו. אלי נעמד דום, כלוא לדקה שלמה, נע במקום בעצבנות, עיניו סורקות את הרחוב לכל סימן שלו. קול הצפירה הדועך נבלע עלי ידי קול המנוע.

אתה מגזים, הוא אמר לעצמו שוב ושוב. הוא לא שם לב לשעה או החליט שהוא בסוף לא רוצה לקנות את המכונית... אבל למה הוא לא עונה?

הוא ניסה לעקוף את המולת הטקס של הסניף. אם הדר תתחיל לחשוב שמשהו קרה היא תתקשר לאישתו ואז זה באמת לא ייגמר בטוב. רק אתמול הם דיברו על זה שברגע שבנם ירגיש שהם סומכים עליו, שהם לא עומדים מעליו עם זכוכית מגדלת כל היום הוא יפסיק לכעוס ואולי קצת ירגע. ואז גם הם יוכלו. אבל בכל זאת הוא מאחר בחצי שעה והוא לא עונה.

הדלת של הזולה עדיין נעולה. אבל משהו המשיך להציק לאלי, משהו הרגיש לא בסדר. הוא הקיף את הבניין, ראשו מסתובב על צירו. בקצה הוא הבחין בחלון פתוח. הוא עצר ולקח נשימה עמוקה. לכעוס לא יעזור, לכעוס לא יעזור.

זווית החלון התרחבה, מראה כל פעם קצת יותר מפנים החדר. ושם הוא ראה את נעליו של חגי מרחפות באוויר.

"ואז הכל השתנה."

"ונהיה יותר טוב, אבא?". אלי חיבק את בנו קרוב אליו והביט מהחלון.

הדלת נפרצה. אלי קפץ וקפץ, מנסה להגיע לקשר. מבטו המוטרף קיפץ על הקירות, מחפשות. הוא תפס את הכיסא ההפוך מהרצפה וטיפס עליו, מוחו צורח, גופו קר.

"הכל נהיה לך ברור."

"ונהיה יותר טוב, אבא?". קולו של הבן התעמעם.

"חגי!" אלי צרח ומעך את פיו לפיו, מנסה להעביר מחייו לתוך גוף בנו. הוא חבט בחזה שלו. " חגי, קום!"

"הכל נהיה שקט."

הדמעות נפלו על פניו הצעירות של חגי, פניו הקרות. אלי הרים את גופו הריק, חיבק אותו קרוב אליו ועיניו נשאו תחינה לילד הקטן מולו.

"ונהיה יותר טוב, אבא?" חגי שאל... ונעלם. הבן שהיה... והבן שכבר לא יהיה.

אלי הביט סביב, עטוף שקט. שקט שכבר לא יופר.