פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי בכלל זוכר אותך עכשיו?: על מופע "שרים מאיר אריאל"

      שיריו של מאיר אריאל רלוונטיים גם 11 שנה אחרי מותו, אולם אם ימשיכו לקבל את הטיפול הבנאלי לו זכו בערב שנערך לזכרו, לא בטוח שמישהו יזכור אותם

      "לקח 11 שנים עד שאת ערב האזכרה למאיר עשו בגן חתונות", אמר דורי בן זאב על ערב המחווה למאיר אריאל שנערך אמש (ראשון) בחוות רונית, וכנראה ידע כמה צדק: הכניסה לערב של אריאל - אמן שלא נודע אלא בזכות יחסו לעברית - כללה את מיטב שירי המיינסטרים הלועזי של גלגלצ, משם עבר הקהל לדוכן הנקניקיות, הקרפים והפופקורן ורק אז ניגש לראות את מאיר אריאל זוכה למנוחה השנתית שלו. אלא שאם תחילת הערב היא באווירת חתונה, הסכנה שבסופו תהיה באווירת גירושים.

      לא שמשהו רע קרה לשירים של אריאל ב-11 השנים מאז הלך לעולמו, אבל מסורת ערבי המחווה לאריאל כבר הניבו קורפוס ביצועים מרשימים ויפים, כדי שקשה יהיה להתמודד גם איתם, לצד הביצועים המקוריים של אריאל. כך, לא משנה עד כמה יהודה עדר חינני בביצוע של "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", הוא לא באמת יוכל להתמודד עם העוצמה בביצוע של אהוד בנאי מאחד מערבי המחווה הראשונים. לצד אלו, אין באמת צורך בעוד ביצוע של ברי סחרוף ל"טרמינל לומינלט" (לצד ביצוע נאה ל"מודה אני"), ביצוע שכבר הונצח באלבום שיצא מאחד מערבי המחווה וגם נכנס לסט-ליסט ההופעות של סחרוף עצמו.

      ברי סחרוף (נמרוד סונדרס)
      עוד טרמינל? בשביל מה? ברי סחרוף

      אבל הביצועים האלו הם עוד החדשות הסבירות יחסית במאבק להנצחת מורשתו של מאיר אריאל. החדשות הרעות הן שהמאבק על הרלוונטיות של הערב גבה כמעט 4 שעות בלתי אפשריות לאנשים שצריכים לקום לעבודה למחרת, כשבאמצע תרצה אריאל, אלמנתו של מושא הערב, ממשיכה להרשים עם מופע המבוכה השנתי שלה, שבו היא נואמת בחרוזים משפטים לא ברורים עד שקוטנר תוקע בה מבט ויהודה עדר ניגש לבמה, מחבק אותה לקול אנחות הקהל ומוריד אותה מהבמה באלגנטיות.

      אותו מאבק נפגע כשבניו של מאיר אריאל שוב מתעקשים על ביצועים חלשים לשיריו, תוך החדרת מחרוזת שירים חסידיים ("אנחנו מאמינים בני מאמינים") בתוך קלאסיקה כמו "צדק צדק תרדוף". "זה לא קשור למאיר אריאל", אפילו צעק להם איש מהקהל.

      ערב לזכרו של מאיר אריאל תרצה אריאל (נמרוד סונדרס)
      המופע השנתי האמיתי. תרצה אריאל

      ואולי בעצם אין כבר את המאיר אריאל שאליו מתגעגעים 11 שנים. מחצית מהמופיעים באירוע הם חובשי כיפה, יחס די דומה לחלוקה הדתית בקהל, בין יוצאי סיירת הנח"ל לבוגרי מכינה קדם-צבאית כזו או אחרת. אולי גם הציפייה לחדשנות ויצירתיות מעורכי המופע היא לא במקום: אחרי הכל, האנשים רוצים לבוא ולראות את שלום חנוך, גם אם הוא שוב מצליח לחרב את השירים שבחר לעצמו, כשדי ברור שאף שהיה היחיד שהביא להקה משלו ולא נעזר בלהקה המלווה, הוא לא באמת התאמן על "שיר כאב" ו"נשל הנחש" ולכן פספס במילים ובקצב. בנוסף, העקיצה לכיוונו של יהודה עדר בשאלה הדי ילדותית "מי היה החבר הכי טוב של מאיר" (קוטנר טען שעדר, חנוך טען שהוא עצמו) הצליחה להשאיר מהופעתו טעם מר של דיסריספקט.

      אולי אנשים גם מעדיפים עוד פעם את אריאל זילבר, רונית שחר, אהוד בנאי ומיקה קרני, שלא מעלים בקודש ולא מורידים, שיעשו עוד פעם את "הולך בטל" עם זילבר ועוד פעם "שלל שרב" מפוספס לגמרי (קרני ובעלה, מיקי שביב) ו"מתחת לשמיים" המנג'ס (רונית שחר). עוד פעם מופעי ביזאר נטולי הקשר כמו להקת עלמה ולמה מרימון (זה מה שמלמדים שם?) ושוב אהוד בנאי, שאפילו את "בלוז כנעני" המבריק שלו פספס כי שילב בתוכו את האחים אריאל, שמה לעשות - אהוד בנאי הם לא, גם לא מאיר אריאל.

      ערב לזכרו של מאיר אריאל שלום חנוך (נמרוד סונדרס)
      טעם מר של דיסריספקט. שלום חנוך

      מצד שני, הביצועים הטובים של הערב מראים כמה עמוק שיריו של אריאל יכולים להגיע: תמר אייזנמן הצליחה להקסים עם "בצהרי היום" ואחריה קרולינה היממה עם "איך לפעמים אני", כשהיא מצליחה לדמות סאונד חצוצרה באמצעות פיה בלבד; שולי רנד שוב הפליא לשלב בין תיאטרון לרוקנרול בביצוע מפרק של "חית הברזל" המדמיע מתוך "רישומי פחם" וגם אפרת גוש הפתיעה עם ביצוע די מרגש ל"תיכנסי כבר לאוטו וניסע".

      בסוף, גם נינט שוב הוכיחה שהטענות על חוסר התאמתה לערב שכזה הן מגוחכות כמו הצורך האובססיבי בהשתתפות השחקנים הקבועים בערבים האלו, עם ביצוע סוחף ל"טוק טוק טוק על דלתי מרום", התרגום של אריאל ל-"Knockin' On Heaven's Door" של דילן, בתיבול דרמטי של "זרעי קיץ".

      ערב לזכרו של מאיר אריאל נינט טייב (נמרוד סונדרס)
      עוד פעם תגידו שהיא לא שייכת? נינט טייב

      הביצועים שלעיל הראו שיש עוד מקום נרחב לשחק עם השירים של מאיר אריאל, למתוח את המילה קדימה ואחורה, לשנות את הריפים ואת הקצב, לדבר עם הטקסט העומד ולגרום למילים שמרכיבות אותו לנזול שוב לתוך תת-ההכרה ששירי אריאל ידעו לעבוד עליה כל כך טוב.

      אבל דווקא בתום הערב ה-11, צריכים כל העוסקים במלאכה (שרובם, כמו עדר וקוטנר, עושים זאת מבלי להרוויח שקל) לחשוב למה הם בעצם עוברים זאת בכל שנה, מההתמודדות עם שלום חנוך ועד השאלה מה יגרום לתרצה אריאל לרדת מהבמה הפעם. ייתכן שהעניין הוא עצם השמעת השירים, לא משנה על ידי מי ובאיזה ביצוע ולכן עדיף לחזור על אותם שמות שוב ושוב. אך אם העניין הוא מורשת שצריכה לחיות, שיר הכאב הזה לא יכול להמשיך להיות עובר ושב, כי בשלב מסוים הוא מפסיק לכאוב ואת זה, בניגוד לפרעה, לא בטוח שנעבור.