לאלבום החדש של רויקסופ קוראים "Senior", והאמת היא שהוא לא מאד חדש. הוא הוקלט בסמיכות לאלבום האחרון והמצוין שלהם, "ג'וניור" והוא נוצר כאלבום משלים עבורו, כך שבניגוד ל"ג'וניור", הפופי, הדאנסי והבועט, "סניור" הוא אלבום שקט וממושך שכולו אינסטרומנטלי. גם אם שמו ניתן לו קצת בהומור, הרי ש"סניור" עונה לו בדיוק רב; עבור "ג'וניור", הוא אח גדול. "הוא האח הסנילי של ג'וניור שחי בעליית הגג", אמרו עליו רויקסופ (סוון ברג וטורנביורן ברונטלנד), אבל אל תתנו להומור הנורבגי העגמומי שלהם להטעות אתכם - "סניור" רחוק מלהיות יצירה סנילית. כמו כל אלבום של רויקסופ, גם ממנו נוטפים אינטליגנציה,כישרון ואהבת המוזיקה אדירה.
בעבר יצרו רויקסופ שלושה אלבומים מושלמים למסיבות, מסוג האלבומים שכולם מרוצים כשהם מתנגנים. "סניור" הוא ממש לא כזה לא תשימו אותו במערכת כשיבואו אורחים, אלא אם כן אלו אורחים שבאים עם טריפים מהבית. אגב, אם מדובר בכאלה אורחים, הרי שרויקסופ עצמם ישמחו מאד אם תשמעו איתם את האלבום; "Drug Trip" הוא הכינוי הדו -משמעי ש"סניור" קיבל מהם לאחרונה.
אל תפספס
"Senior" הוא אלבום שהוא מסע מעמיק בנבכי האלקטרוניקה. הוא מתפתח ומשתנה בכל קטע, ואם רוצים להבחין בכל הניואנסים שלו צריך להשקיע בו, לתת לו זמן. יתכן שהשקט שלו יזכיר למעריצים את האלבום הראשון של רויקסופ, אלא ש"סניור" הוא אלבום מבוגר ובשל הרבה יותר מ "Melody A.M" המופתי לכשעצמו. יש לו רגעים קצביים יותר כמו "Tricky Two" ו- "The Drug", שאולי היו משתלבים בקלות באלבומים קודמים שלהם, וכמובן שהם קטעים מקסימים. אבל יש לו גם רגעים לא צפויים, קולנועיים, כמעט מערבוניים הרוחות המיללות של "Senior Living", למשל, מעלות זיכרונות מהתמונה האחרונה של "תלמה ולואיז".
"Coming Home", לעומתו, הוא קטע שמתאר בשלמות את הנחמה, הנוחות והשקט של הנחיתה בבית אחרי הרפתקה ארוכה וקטע הסיום בן 12 הדקות, "A Long Long way" מתחיל כמו פסקול של מותחן, נקטע ואז מסיים את האלבום בצלילים של סרט אימה. אולי זה האימה שבדאון, ואולי זו האימה שמתלווה להבנה שאחרי הכל, הבית לעולם לא יציע את ההשראה של החוץ וזה מטריד ויפה כאחד.
*רויקסופ, "Senior"
אל תפספס
נובחים, לא נושכים
עוד צמד שחוזר החודש למרכז העניינים עם אלבום חדש ושנוי במחלוקת הם הטכנואידים הבכירים Underworld, שמשחררים את האלבום הכי פופי בקריירה שלהם ומשאירים את המבקרים והמעריצים בהלם.
על "Barking" עבדו אנדרוולד עם שמות מסחריים כמו די.רמירז, מארק נייט ודאבפייר מדיפ דיש, כולם די ג'ייז פופולריים ורזידנטים במסיבות הקיץ ההמוניות באיביזה. חוץ מדאבפייר, שיצר קטע פתיחה סביר בשם "Bird 1", אף אחד מהמגה די ג'ייז האלה לא הצליח לצאת אלגנטי מהאלבום הזה. את הסינגל "Scribble" הפיק הג'אנגליסט המוכשר High Contrast, שאיכזב גם הוא עם קטע ג'אנגל-לייט צפוי, שאינו קשור לאלבום ולא ממש ברור מדוע נבחר כסינגל מוביל אולי כניסיון לדהור על הנאמבר וואן הג'אנגלי והממכר של "Tinie Tempah, "Pass Out.
חוץ מהם, משתתף באלבום גם המפיק הגרמני פול ואן דייק, אחד מהתקליטנים האהובים ביותר בעולם ומי שמככב כבר שנים בעשירייה הפותחת של רשימת מאה הדי ג'ייז הטובים של "די ג'יי מגזין" ואף דורג פעמיים במקום הראשון. ואן דייק הוא מפיק שמתמחה בהמנוני מועדונים. הקטעים שלו מתוחכמים בשתי דרגות יותר מאלו של טייסטו ובדרגה אחת יותר מאלה של דיוויד גואטה, מה שאומר שגם אם הם לא הכי נחותים בסביבה, הם לא רחוקים משם. אין ספק שהוא מפיק מוביל בז'אנר שלו, אבל החיבור בינו לבין אנדרוורלד הוא לא צפוי ולא במובן הטוב של הביטוי; גם אם הניסיון נעשה עם כוונות טובות במיוחד, כנראה שיש דברים שלא יתמזגו לעולם.
אל תפספס
"Diamond Jigsaw", הקטע שהפיק ואן דייק, היה יכול בקלות לעבור כשיר אעלק-אלקטרוני של להקה שזכתה ב-"X Factor", אבל כשאנדרוולרלד הם אלו ששרים בקולות שטוחים על מצעי גיטרות מלאכותיים, זה נשמע תלוש. ועדיין, הבעיה הגדולה עם "Barking" היא לא שהוא אלבום פופי; דווקא בקומבינה של צמד נסיינים אלקטרוניים שנוגעים במחוזות הפופ טמונה הבטחה, הבטחה שאנדוורלד כבר מימשו פעם עם ההמנון האייקוני "Born Slippy".
הבעיה עם "Barking" היא שהוא פשוט שעמום של אלבום. אולי מדובר בניסיון של השועלים הוותיקים האלה להגיע לקהלים חדשים וצעירים יותר, קהלים שעדיין מתקרחנים, אבל "Barking" נופל בין הכיסאות - הוא לא ערסי מספיק בשביל הקהל של חוות היען באילת ולא מתוחכם מספיק בשביל מסיבות הסגירה של הברזילי בתל אביב. נראה שאנדרוורלד ויתרו מראש על הביקורות הטובות ורצו את תהילת המצעדים במקום. יצא להם סתמי, אבל הכוונה מובנת - עם ביקורות טובות לא הולכים למכולת, אבל עם להיטים של פול ואן דייק הולכים למעדנייה הכי יקרה בלונדון.
*אנדרוורלד, "Barking"