וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אני שהייתי מלך: עשור למותו של יהודה עמיחי

יהודה ויזן

20.9.2010 / 16:15

למרות שהנוסחה שיצר בשיריו הפכה את יהודה עמיחי למשורר פופולרי, יהודה ויזן חושב שבמלאת עשור למותו, אין באמת ממה להתרגש מיצירתו

שלושה דברים אינם מתקבלים עוד בהבנה לאחר גיל שבע-עשרה: לסגוד למרקס, לחשוב שכל הפילוסופיה מסתכמת בניטשה ולהתרגש משירת יהודה עמיחי. מאז ימיו של אלתרמן, לא היה בישראל משורר שזכה להתקבל על ידי הממסד הספרותי ועל ידי קהל הקוראים כפי שזכה להתקבל עמיחי – התקבלות שהובילה אותו עד למעומדות הנכספת לפרס נובל, פרס בו זכו בעבר משוררים דוגמת ו.ב. ייטס, ת.ס. אליוט, פבלו נרודה, יוסף ברודסקי ואחרים. שתי שאלות מתעוררות, אם כן. האחת, מה – בפואטיקה של עמיחי – א?פשר את ההתקבלות לה זכה, ואולי אף הביא לה. השנייה, מה – מחוץ לפואטיקה של עמיחי – א?פשר את ההתקבלות לה זכה, ואולי אף הביא לה.

מחניף לו, לקורא, שהוא קורא שירה. על אחת כמה וכמה, שעה שהוא מבין ומזדהה. כה רב בו הדחף לקרוא שירה עד שהוא נכון להבין, וממילא גם להזדהות. מחניף לו כפליים, כאשר השיר מעורר בו את התחושה כי גם בו שוכן הכוח למעשה השירי, כי גם הוא יכול לכתוב שירה. עד כאן הקטע המופשט, שהוא רלוונטי לחלוטין לעניינינו. שכן, יהודה עמיחי הוא בדיוק מסוג המשוררים שמעוררים בקוראיהם את אותן התחושות הנזכרות לעיל. והוא עושה זאת באמצעות נוסחאות שיריות-מתמטיות קבועות, פשטניות, יש?ימות ואפקטיביות לעילא, מעשה ידיו של אבי-בעלי-המלאכה של השירה העברית, בדרכו להפוך את השירה מאמנות למקצוע.

אחד ועוד אחד כפול שתיים

"כשתיים אסוציאציות שבראש אחד: / אם מזכירים אותי, מוזכרת את. // כשתי נורות אנחנו במנורה / לבדי או לבדך, כהים מידי לקרוא עיתון, / אורים מידי לישון. // אבל ביחד – מודלקים זה חג של אור/ ביחד כבויים – לילה שחור".

"ראי, אנחנו שניים מספרים, / עומדים יחדיו ומתחברים // או מתחסרים, כי סוף-סוף הסימן / משתנה מזמן לזמן. // היה קשה כל-כך עד שהגענו / לעמוד יחדיו, וגם ידענו // כפלים של אושר, גם / שברים כאשר יקרה למספרים. // גם עתה, תחתנו, העולם קו שבר - / אל תראי, הביטי איך מעבר // לאותו הקו פרח לנו עכשיו / המכנה המשותף".

זהו, אם כן, המנגנון השירי הפשוט שעומד בבסיסם של מרבית שירי עמיחי, אם כי לעיתים הוא מוסווה בהצלחה מרובה יותר. זהו מנגנון המעמיד דימוי בסיסי, מתנסה בו דרך ובאמצעות הז'רגון שלו ומסכם אותו במסקנה שטחית, שהיא כעין שורת-מחץ או פאנצ'-ליין – "ראי אנחנו שניים מספרים", "מתחברים", "מתחסרים", "הסימן משתנה", "ידענו כפלים של אושר", "העולם קו שבר", "המכנה המשותף". "הנוסחה של עמיחי" היא למעשה תרגיל פואטי למתחילים, מעין תבנית צורנית שמסוגלת להכיל ולעכל כל תוכן, ועדיין להידמות "שירית". כך, למשל, פועלת "נוסחת עמיחי" באחד משיריו של בוגר סדנת עמיחי לשירה, רוני סומק: "אנחנו מונחים על העוגה. / כמו בובות חתן כלה. / גם אם תבוא הסכין. / ננסה להישאר באותה הפרוסה". ומאחר שגם סומק עצמו, זוכה, באופן אבסורדי למדי, להתקבלות שלא נראתה מאז ימי יהודה עמיחי – אין לי אלא לומר, רבותיי, שהנוסחה עובדת.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
בוגר סדנת עמיחי לשירה. רוני סומק/מערכת וואלה!, צילום מסך

דימויים להמונים

המשתנים החשובים ביותר ב"נוסחת עמיחי" הם הדימוי והמטאפורה. אלא שאבני היסוד הללו רעועות למדי, שעה שמרבית המטאפורות והדימויים של עמיחי אף הם עשויים מרשם מדויק של פשטות, רכות ואותנטיות מעושה (לחם, ירכיים, שבת וכו'), שמבקשות להחניף ולשבות את לב הקורא – אך לעולם לא את מוחו.

כך, למשל, מתאר עמיחי, בחוסר השראה גמור, את דמות המשורר בשירו "משורר": "כפי תינוק שלא ניגמל – עיניו / לא נגמלו והוא רצה יותר". אותה הרכות המחניפה והדיכוטומיות, המאפיינות כל כך את עמיחי, עולה משורות דוגמת: "אמי אפתה לי את כל העולם / בעוגות מתוקות. / אהובתי מילאה את חלוני בצימוקי כוכבים. / והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר בכיכר לחם"

או "כטעם הדם בפה / היה לנו אביב – פתאום" או "עיניך חמות עדין כמיטות. / הזמן שכב בהן" או "נעליו נשרו כמו בסתיו" או "כשם שהזמן איננו בתוך השעונים / כך האהבה איננה בתוך הגופים" או "אימי במיטת חוליה. / כל שהיה לה בחייה, עכשיו / כמו בקבוקים ריקים לפני הדלת / אשר י?ראו? עוד פעם אחת במדבקות צבעוניות / את אשר מילא אותם בשמחה וצער" .

או "אימי לבנה על מיטתה בעולם / כמו הכתם השחור / של מדורה בשדה" או "עיני רוצות לזרום זו אל זו / כשני אגמים שכנים / לספר אחת לשנייה את כל מה שראו" או – ולסיום: "זכר אבי עטוף בנייר לבן / כפרוסות ליום עבודה // כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים, / הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה // נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים". וכן הלאה.

שוב, שירת עמיחי היא כה בנאלית, נוסטלגית ותבניתית, עד שהיא ניתנת לשכפול אין-סופי, כפי שמדגים היטב תלמידו רוני סומק, בכותבו: "העיניים המסונוורות מאור פרוז'קטור שהדליקו חשמלאי הנפש"; או "שדה חיטה מתנופף על ראש אשתי ועל / ראש בתי./ כמה בנאלי לתאר כך את הבלונד, / ובכל זאת, שם צומח הלחם / של חיי"; או "הזמן הוא כדור עונשין / של בועט ונבעט אחד"; או "שרוול הנוף / קופל על זרוע חוף"; או "ביום שנולדת חיממו פועלי האושר / את כפות הידיים מול האש שהוצתה / בגפרור חייך". וכן הלאה. אותן התבניות, אותה הנוסחה, מילים אחרות ושירה א?ין.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

מיקום אסטרטגי, נוף מרהיב ודירות מפוארות: השכונה המסקרנת שנבנית במרכז

בשיתוף אאורה נדל"ן
נתן זך. שי אוקנין
המנוע שמאחורי שירת עמיחי. נתן זך/שי אוקנין

בראשית ברא עמיחי

הן אצל זך, המנוע שמאחורי עמיחי, והן אצל עמיחי עצמו (אם כי באופן מוגזם הרבה יותר) רווחת תופעה שירית משונה, מעין הרגל מגונה המופיע בדמות התכתבות שטחית, חילונית ובעיקר תועלתנית עם המקורות, בציטוטים ובפרפראזות. מעין מזיגת קורטוב של לשון קודש אל השיר בתקווה לקדש אותו, להפכו לשירי יותר, לתרבותי יותר – ושוב, לבעל נקודות אחיזה מוכנות מראש ולבר-הזדהות מהירה, שחלילה לא נפסיד את הקונה.

אך כפי שמדגימות השורות הבאות, עמיחי מחלל את הקודש, בוודאי הפואטי, שוב ושוב: "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו / זמן לכל / ואין לו עת שתהיה לו עת / לכל חפץ"; או "ויהי ערב ויהי בוקר: רק שישה ימים היינו יחדיו"; או "מאדם אתה ואל אדם תשוב"; או "האיש השרוף אמר: אני הסנה שבער ואוכל, גשה הלום / מותר לך, השאר נעליך על רגליך, זה המקום" – ועוד ועוד תרגילי סדנת כתיבה מן הסוג הזה, כפי ששוב מדגים לנו התלמיד המצטיין, רוני סומק: "המורה הייתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה / גמגם ובכל זאת הגיע להר סיני. / ההר שלי הייתה ילדה שישבה / לידי בכיתה, ולא הייתה לי אש בסנה הפה / כדי להבעיר, לנגד עיניה, / את המלים שנשרפו באהבתי".

"אני" של כולם

שירת עמיחי ידועה כשירה אישית-ביוגרפית, שירת "אני" המתאפיינת בקיומיות פשטנית ובעיקר דיכוטומית, כיאה לשירת דור המדינה. אלא שאצל עמיחי, בשונה ממשוררים אישיים אחרים, ניכר כי ה"אני" השירי אינו ה"אני" של המשורר, כי אם "אני" קולקטיבי-ישראלי, שהביוגרפיה שלו מכילה מעט מכל דבר שהקורא העברי עשוי למצוא בו עניין. קצת שואה, קצת קום המדינה, קצת מלחמות, קצת שכול, קצת אבל, קצת משפחה, קצת ילדות, קצת אהבה, קצת חילוניות, קצת יהדות, קצת אלוהים, קצת אין אלוהים, קצת תרבות, קצת חברים, קצת סבא חביב וכו'. קצת מכל דבר ואף לא מאום מן המשורר, הכול נעשה ממרחק בטוח ובסטריליות גמורה של מעבדת-שירה, שכל עניינה לר?צות, לחלק שווה בשווה, לאפשר גישה לכולם, בבחינת כל דכפין ייתי ויכול, או בקצרה, כאן מוכרים הכול.

"נוסחת עמיחי" מלמדת, אם כן, שכדי להפוך לקונצנזוס, עליך לכתוב על הקונצנזוס ואליו, מתוכו. לתת לו שירים שנוח לתלות על המקרר, או במשרד, שירים שמכובד לקרוא בהלוויה או בטקס יום הזיכרון, שמתוחכם לכתוב על גב כרטיס-ברכה או לצטט מהם לאהובה הממוצעת. אלו הם שירים שדי לקרוא בהם פעם אחת ובחטף, כדי לומר "קראתי שירה" – עד כדי כך הם מחניפים לו לקורא.

ספיישל דוד אבידן. אסור להשתמש
אין מה להשוות לחדשנות השירית של דוד אבידן/אסור להשתמש

עמיחי מלווה את השירה העברית כבר משנת 1955, השנה בה ראה אור ספרו הראשון "עכשיו ובימים אחרים". אולם (בהשוואה לבני דורו, נתן זך ודוד אבידן) בהעדר חדשנות שירית, בהעדר קורפוס עיוני, ובהעדר נוכחות ספרותית כלשהי (מעבר לנוכחותו הקצרה וחסרת המשקל כעורך בכתב העת "עכשיו", לתרגומיו האפרוריים לאלזה לסקר שילר, הרמן הסה ורולף הוכהות, וכן, לשלושת קבצי הפרוזה העייפים שפרסם) – נדמה שעיקר תרומתו של עמיחי לשירה העברית היא יצירת זרם חוץ ספרותי ופופוליסטי של שירה דביקה, שחוקה ורזת-משמעות, שהאתגר הפואטי הוא ממנה והלאה, ושהמסחור הספרותי מתחיל בה.

ובכל זאת, לרגע היה לי נדמה שדווקא השורות הבאות של עמיחי מוצאות חן בעיני, שיש בהן, למרות הכול, משהו נוקב: "כל השאלה היא פשוטה: / התעברי את המגרש הריק כדי / להגיע אלי, / או את מפחדת". אבל מצד שני, שוב, גם זה פשטני.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully