פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כן ארץ לזקנים: על "משחקי הרעב" של סוזן קולינס

      אם עולם שבו משתתפי ריאליטי משלמים על הדחה בחייהם נשמע לכם כמו פנטזיה ילדותית, "משחקי הרעב" יוכיח לכם שזהו דווקא חומר ספרותי למבוגרים בלבד

      ספרים שעוסקים בילדים או בנוער נוטים ללכת על חבל דק: אם הם מכוונים במפורש לקהל היעד הצעיר, הם עלולים להשתדל לרצות את הקוראים ולהשליך אליהם פיתיונות זולים; ואילו אם בכוונתם לחצות קהלים וגילאים, הם נוטים להשתמש בגיבורים הצעירים באופן סימבולי כדי "לומר משהו על עולם המבוגרים". קשה לצאת מהמלכודת הזו מבלי לפסוח על אחד מהסעיפים, ואלו שהצליחו לפצח את השיטה זכו בכל הקופה, תרתי משמע.

      "משחקי הרעב" הוא בדיוק דוגמא לספר שדובר ג'יי קיי רולינגית שוטפת. אך בניגוד לסדרת ספרי הארי פוטר של הנובו-מיליונרית, סוזן קולינס – המחברת שלו – לא ממתינה עם החומרים האפלים עד לספרי ההמשך אלא שולפת את התותחים הכבדים כבר בהתחלה. גיבורת הספר היא קטניס בת ה-16, שעל אף גילה הינה המפרנסת העיקרית של משפחתה החד הורית – משימה לא פשוטה כאשר מדובר במחוז 12 העלוב. שכן, קטניס חיה בדיסטופיה עתידית, מעין וריאציה על הקפיטליזם האמריקאי המחלקת את ארצות הברית-לשעבר למחוזות עניים ועניים יותר ולקפיטול עשיר ומושחת השולט בכל. קטניס היא ציידת מחוננת ועשויה ללא חת, ומעבר לזה היא מחזיקה בתפיסת חיים מפוכחת עד כאב שניזונה מניסיון החיים הרב והמטריד שהספיקה לצבור בשנות חייה המעטות והרעות.

      בשבקין 2.0

      נוסף על היומיום הכמעט בלתי אפשרי לכשעצמו – רעב כבד, חורפים אכזריים (כן, כן, אי אפשר להתעלם מההשפעות של "הדרך" של קורמק מקארת'י), אם דיכאונית ולא מתפקדת ואחות צעירה ורגישה – מתקיימים מדי שנה משחקי הרעב. המשחקים הם שילוב אכזרי במיוחד של מיתוסים קדומים, בהם נדרשים אזרחים להקריב את ילדיהם לאלים או למפלצות, ושעשועוני הריאליטי שמוכרים לנו מתקופתנו אנו. במשחקי הרעב מוגרלים שני נערים או נערות מכל מחוז שמתחרים עד המוות על מזון וכלי נשק בעמיתיהם חסרי המזל. הזוכה האחרון שנותר בחיים הוא זה שמנצח במשחקי הרעב ומובטחים לו ולמחוז שלו הטבות ייחודיות, וכמובן – מזון. משחקי הרעב משודרים לכל תושבי המחוזות בשידור חי 24 שעות עד לסופם הנורא, והם מקור לבידור ולחרדה עבור משפחות המתחרים וכל שאר הצופים בהם.

      קולינס מצליחה להכניס את הקוראים בקלילות מעוררת השתאות אל המתח מורט העצבים ששרויה בו קטניס כשהיא מגלה שאחותה הקטנה והשברירית הוגרלה להיות היצור ביש המזל שיושלך אל זירת הגלדיאטורים ומתנדבת להילחם במקומה. מכאן, נפרשים בפני הקוראים פרטים על גבי פרטים של המנגנון המאפשר ומטפח את הנערים עד לתחרויות, תיאורים של המתחרים, הקרבות ושאר מערכות היחסים המורכבות הנרקמות ביניהם. למרבה הפלא, קולינס לא נופלת לטרחנות או ארכנות וכל דף ודף מצליח לעבות את העולם הפנטסטי של "משחקי הרעב" ולהפוך אותו לחי ונושם.

      אפילו למורות לספרות

      אלוהי ספרות הפנטזיה נמצא בפרטים הקטנים ועליהם יקומו או ייפלו אימפריות מדומיינות. את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה יש פחות צורך לתווך עבור הקורא, אבל בעולם פנטסטי המתואר ללא עזרים ויזואליים אי אפשר להשאיר חורים. מבחינה זאת, קולינס היא לא פחות ממבריקה בבריאת עולם מלא ומורכב שלא משאיר ברירה אלא להישאב אליו בכניעה מוחלטת.

      אך מעבר לאספקט הבידורי שיש בצלילה ליקום מקביל, ל"משחקי הרעב" – כמו לספרי דיסטופיות אחרים, למשל, "בעל זבוב" או "1984" – יש ערך מוסף של מה שמורות לספרות קוראות לו "מסר". משעמם להתעכב על הגדרת המסר שקולינס כן או לא רוצה להעביר, מה שחשוב זה שהיא משכנעת בנבואת הזעם שלה עד כדי כך ש"משחקי הרעב" מזדחל אל מתחת לעור בתמימות של ספר נעורים וזורק בו פצצות מושהות למבוגרים-בלבד.

      ברוחו, ספרה של קולינס קרוב יותר לספרי הפנטזיה של סטיבן קינג (שגם חלק לה תשבוחות בביקורת על ספרה) מאשר לספרי המכשף הצעיר של ג'יי קיי רולינג. חוסר הפשרות שלה באשר לאכזריותה של המציאות המדומיינת שהיא רוקמת והגישה הלא מתיפייפת שהיא נוקטת ביחס לנפש האדם המסוכסכת הופכים את "משחקי הרעב" לספר הארד קור שעומד במשימת חציית הקהלים. גם ימים לאחר קריאת הספר לא תוכלו שלא לחשוב עליו, וכפתיח לטרילוגיה (ולסדרת סרטים מדוברת שעתידה להצטלם בעקבותיה), זה אחד הספרים היותר מעוררי ציפיות באשר להמשך שלו.

      סוזן קולינס, "משחקי הרעב", מאנגלית: יעל אכמון, 334 עמ' / כנרת