החופשה

זה שמתתי היה החלק הכי פחות מעניין בכל מה שקרה עם אלון.

כבר בירידות סדום שאלתי ללא הרף אם הוא בטוח. זו לא סתם החלטה, ושלחזור בו יהיה קשה, ובוא נודה בזה, גם די מביך.
אבל הוא היה בטוח, וגם ציין באוזניי את העובדה המצערת שכשלוע של אקדח מכוון אליך, רצוי שאת הצעות הייעול שלך תשמרי לעצמך.

קשה היה לי להתווכח עם זה, ולא שהייתי הטיפוס הווכחן רוב הזמן.

נשענתי אחורה, עצמתי עיניים ונתתי לרוח החמה להצליף בפניי. איזה קטע שיש רוח כל כך חמה בדרום כשבמרחק 5 שעות נסיעה צפונה יושב מישהו עם שאל מצמר ומשפשף את כפות הידיים.
הוא קרא לי מטומטמת שבחרתי באוטו היחידי בחניון שאין לו מזגן תקין, "כי באוגוסט, אילת היא בסה"כ גיהינום בלי מע"מ".

כן, כזה הוא אלון, פואטיקן.
בגלל זה התקרבתי אליו מלכתחילה. וזה לא שהיינו במין קייטנת קיץ במהלכה אתה מכיר חברים חדשים.

אבל ככה זה בחיים, יו טייק וואט יו קן גט, או לפחות זה מה שתמיד אומרים בטלוויזיה כשלדמויות כבר אין מה לומר.

השעה כבר הייתה אחת בצהריים ואגלי הזיעה במורד הגב שלי הגיעו עד לתחתונים. לא שזה הפריע לי, אני לא סטרילית כמו נחמה, שמתעקשת שאתקלח בכל יום. למרות שאני בכלל חושבת שהיא פשוט נדלקת כשהיא יכולה לבהות בצלקות שלי בלי הפרעה.

כל עניין האקדח וההיעלמות די הגביל אותנו מבחינת עצירות, חוץ מאחת שעשינו בחולות של ראשון כדי לפרוק את שלומי.
אוף, כמה רעש הילד הזה עשה.
אלון ספג את זה, עד ששלומי קרא לו "רוצח" (היה איזה עניין עם אמא של אלון), דבר שהתברר כרעיון לא מאוד חכם מצד שלומי.

חבל שהוא התחרפן כל כך מסוף שבוע כיפי באילת.
בחיי, העולם מלא במופרעים.

מאז המשכנו רק שנינו, כמו בוני וקלייד במנוסה (לא כזה רומנטי לנוס מנחמה, אבל ככה זה בחיים).
ליטפתי לו את המצח והוא קפץ. הוא לא אוהב שנוגעים בו.
זה הצחיק אותי. הזכיר לי את עצמי כשהייתי בת 16, כשרק הגעתי לנחמה.
יצא שלפעמים הייתי פשוט בוהה בו.

קצת אחרי הפונדק של כושי רימון, כשהמנוע התחמם, זכיתי לשמוע בשנית שאני מטומטמת כי לא בדקתי אם יש מים ברדיאטור (וזה לא ששמעתי מילה טובה על המדבקות של דיסני שהדבקתי על המראה, או על העץ בריח דובדבן או התמונה של שנינו על הדשבורד).

"סליחה", הפטרתי, "לא חשבתי שאתה רציני לגבי הבריחה מהבית והנסיעה עד אילת".
"תפסיקי כבר לקרוא למקום הזה בית! את מטריפה אותי!", שאג כשהוא הולם בקת האקדח על ההגה וכמעט מאבד שליטה על הרכב בירידות סדום. לא המקום האידיאלי לאבד בו שליטה על רכב, כמו שיכל להיות, למשל, שדה חמניות, אם לוקחים בחשבון את.... "מה את חולמת!", המשיך בשלו, תזדייני מהאוטו ובואי נחפש תחנת דלק".

הוא תמיד אומר לי להזדיין ממקומות. לפעמים הוא גם מסביר עם הידיים, אז אני משתדלת שלא להתקטנן, בטח ובטח כשאקדח מכוון לגב התחתון והלחלוחי שלי (הייתי ממש נבוכה וקיוויתי שהוא לא שם לב שהזעתי). יצאתי והתחלנו לתור אחר נווה מדבר קרוב בדמות YELLOW עם העז או משהו בסגנון.

פתאום, במצב סטטי, העיניים שלי הוכו בכל המרחבים הבלתי נתפסים האלו. איזה טירוף שיש במדינה שלנו כ"כ הרבה מקומות יפים שלא יוצא לי לראות. ממש חבל.

"תתפסי קצב, אני רואה שם איזה משהו", הצביע ודימה את הקנה לאצבע אינדקס.

הגענו למין מרכולית. חייכתי לבחורה בקופה, שהשיבה לי מבט מזועזע. הבנתי מכך שהזיעה שצברתי בצליעה לפה לא הוסיפה לי חן.

אלון עישן בחוץ כשלקחתי בקבוק מים וחטיף "פסק זמן" שלא אכלתי כבר כמה שנים, וניגשתי לקופה. המוכרת, בחורה בודדה ככל הנראה, בהתה בי בעיני עגל וציינה שיש להם ערכת עזרה ראשונה, והיא בטוחה שיש שם משהו שיכול לעזור לכוויות ולחתכים פתוחים, למרות שלשטפי דם אין לה פתרון.

הנהנתי בחיוך מנומס לשמע הניסיון האיום לפתוח בשיחת חולין (לבחורות כמוני יש יותר סטייל מזה) וציינתי שזה נהדר ומאוד אחראי שהם מחזיקים ערכה כזו יעילה.

שילמתי, והתכוונתי לברוח מהשיחה המייגעת אל אלון, בדיוק כשברדיו הודיעו שמחפשים אחרינו. "גופתו של שלמה סבג, צעיר בן 21 שהיה מאושפז במרכז לבריאות הנפש "כלניות" שבשרון, נמצאה בשעות הבוקר המאוחרות בחולות ראשון לציון. חוקרי המשטרה הראשונים בזירה דיווחו על רצח שנראה כ"הוצאה להורג". החל חיפוש אחר שני מטופלים נוספים, שנחשד כי איתם ברח מהמרכז עוד באותו בוקר. השניים...".

כמה דרמה. רק השתקנו אותו.
אני בטוחה שאף אחד לא מכיר דרך אחרת להרגיע משוגע שצורח במשך חצי שעה שישחררו אותו, כשאת הדבר הזה בדיוק עשינו באותו בוקר.

כשהתחלתי לצעוד לכיוון הדלת חשבתי שאולי לא כדאי לספר לאלון שמצאו את שלומי. לשקוע בזיכרונות כאלו יכול לקלקל את האווירה. מעניין אם נצטרך לחזור לנחמה המשוגעת.
אמרתי לאלון בבוקר שהוא צריך לבקש רשות לצאת לחופשה אבל הוא רק קרא לי מטומטמת.

נחמה בטח תשמח שאלון יחזור. לפני שנה, קצת אחרי שאלון הגיע, שמעתי אותה אומרת לרופא שאלון כריזמטי באופן בלתי רגיל, והוא בטח מבריק אם הוא מצליח לסחוף אחריו כל כך הרבה מטופלים בגיל כל כך צעיר.

כשראיתי אותה בבוקר שאחרי התעמתי איתה ואמרתי לה שאלון שלי, ושתתרחק אם היא יודעת מה טוב לה. הבהמה הגסה הזו אמרה בטון הדואג הקבוע –שאף פעם לא עבד עליי- שהיא יכולה להיות אמא שלו, וחוץ מזה, עולם מושגי האהבה שלה, בניגוד לשלי, לא כולל לחטוף מכות, ושחבל עליי ועוד כל מיני כאלה.

יצאתי החוצה והגשתי לאלון מים קרים, שלא יתייבש לי חלילה. התחלנו לצעוד חזרה לאוטו, כל אחד בקצב שלו.

בכניסה לאילת שאלתי את אלון איפה נישן והוא ענה שאנחנו לא הולכים לישון. ארזתי ביקיני לחינם? לחינם.
הוא לקח אותי לחוף כל כך מרוחק שהתחלתי לתהות אם אנחנו במצרים, ואם כן, שחבל שלא הבאתי איתי מילון עברי-ערבי, מה שלבטח היה מועיל.

למרות שדידיתי על החול, אלון בחר שלא לחכות לי, אפילו שהצליעה הייתה מתנה ממנו (זה קרה בדיוק ביום הולדתי ה-27, אבל אני בטח הייתי בוחרת חוברת תפזורות או יום בלונה פארק). הוא בילה את ארבעת הימים האחרונים בעונש בגלל זה. ביקשתי מנחמה שתוותר לו על עניין הבידוד, כי הוא בודד גם כך, וכזה מסכן, אבל היא אדם כל כך אטום. דחפה לי כדור כחול ושלחה אותי לצייר בצבעי מים.
האישה הזו פשוט ברברית.

הוא עצר אותי בנקודה שכנראה הייתה חשובה לו, כי הוא לא הפסיק להזיז אותי כמו רהיט "שני ס"מ ימינה, צעד וחצי קדימה...".
ואז זה קרה. הוא סוף סוף חייך. לא אלי אמנם, אבל הוא חייך. זוויות הפה שלו התעקלו מטה כשהשפה התחתונה עשתה מאמץ להתרומם ברעד גדול. ניכר היה שהוא התרגש.

הייתי קצת מבולבלת כשהוא הגיש לי את האקדח, ולמרות שהסתייגתי הוא דחף לי אותו לידיים , נעמד מולי והתחיל להתנשם בכבדות.

פתאום הוא קרס על החול כמו בובת סמרטוטים עד שהתייצב על ארבע והתחיל לצרוח "תגמרי אותי כבר יא זונה מזדיינת!! נו!! רק את זה עוד לא עשית לי....." ואז משום מקום הוא התחיל לבכות, והמשיך לצרוח כשהוא על ארבע : "אמאאאא!!! כלבת השטן!!! תגמרי אותי כמו שגמרתי אותך!!!".

פחדתי שאחרי כל ההשקעה שלו בלמצב אותי הוא יכעס אם אזוז, אז פשוט קראתי לו בשקט- "אלון? אלון? הכל בסדר?"
והוא המשיך לצרוח, ואני המשכתי לעמוד שם עם אקדח ביד ולשאול אם הכל בסדר וכך נמשכה לה הסיטואציה המביכה הזו, עד שפתאום הגיח מאחורי איזה מישהו וירה לי בראש.

כל הצרחות של אלון והעובדה שעמדתי מעליו עם אקדח כנראה הכניסו את הדייג המזדקן ההוא ללחץ, ובמקום לשאול אם אנחנו צריכים טישו, או כוס תה, הוא פשוט ירה לי בראש, האידיוט.
בחיי, העולם מלא במופרעים.

ילידת 1984
נולדה וגדלה בראש העין.
כתיבה, עבורה, היא דוגמא מרגשת לאינוס חופש הבחירה על ידי היצר.