הגיבור הוא עילוי בתחומו, אבל בכל זאת מרגיש שלמעשיו אין משמעות; כולם רוצים בקרבתו, אך הוא חש לבד בעולם; הוא מצוי בשיא תהילתו וכל העתיד לפניו, אולם כל רצונו הוא לברוח. ההגדרות הללו עונות הן על הקלישאה הקולנועית של כוכב רוק והן על האבטיפוס הקולנועי של רוצח שכיר. הן הולמות את איאן קרטיס, סולן להקת ג'וי דיוויז'ן וגיבור "קונטרול", סרטו העלילתי הארוך הראשון של במאי הווידאו-קליפים המהולל אנטון קורבין, והן מתאימות גם לג'ק, גיבור סרטו השני והטרי, "האמריקאי".
אכן, מגלופה שחוקה אחת עבר קורבין לדמות בנאלית אחרת, וזה לא מקרי: כמו בקליפים שלו, גם בסרטיו מעמיד היוצר ההולנדי את הצורה על פני התוכן. לפיכך, הוא מבכר להותיר מהסיפור רק עור ועצמות כדי שיוכל לקשט אותו כרצונו, ולרדד את דמויותיו עד שיהיו לא יותר מדימויים בעולם האור והצללים שלו. הוא מעדיף שהן ידברו כמה שפחות, כך שנסתכל בסרט ולא נקשיב לו. ביצירות של האסתטיקן, אפשר לבודד כל רגע קולנועי ולהעריך אותו כאילו היה ציור שנעשה במלאכת מחשבת. אם כך, אין פלא כי הגיבורים של קורבין מתנהלים באופן כה מכני, שהרי אם מישהו מהם יסטה מן הקווים המשורטטים, זה עלול לפגוע בשלמות הסימטרית של היצירה.
ואכן, לא חסר במה להביט ב"האמריקאי". תורמים לכך צילומי הנוף בפרובינציה האיטלקית, אזור אידיאלי לסרטים מסוג זה. תורמת לכך גם הבחירה ללהק לתפקיד הראשי את ג'ורג' קלוני, המדגמן בו חזות נאה וחטובה במיוחד. קלוני מגלם מתנקש מהוקצע בשם ג'ק הנשלח לארץ המגף.
כיוון שהסרט בנוי באופן מודע מכל היסודות של סרטי הסמוראים והרוצחים השכירים שקדמו לו, אתם יכולים לנחש מי הן הדמויות שמקיפות את ג'ק: אכן, הוא מקבל פקודות מאדם מסתורי עם קול עבה, משתף פעולה עם מתנקשת מסתורית לא פחות, מתיידד עם כומר טוב לב ומתאהב בפרוצה מקומית. זאת אסור לו לעשות, ובדומה לגיבור "קונטרול", גם גיבורו של "האמריקאי" מגלה כי בסופו של דבר האהבה היא שקורעת אותנו זה מזו. לקרטיס זה קרה בגלל עיתונאית בלגית, לג'ק זה קורה בגלל זונה איטלקייה. התשוקה שלו להיות איתה ורק איתה גורמת לו, לראשונה בחייו הבוגרים, לרצות להיות כאחד האדם ולחדול לתפקד כמקצוען ללא חת. וכך, בנוי הסרט על המתח בין האנושיות רבת הגוונים שבה מתייחס ג'ק לגופה של אהובתו ובין הרובוטיות המונוטונית והמקצוענית שבה הוא מתפעל את נשקו.
אין זה פלא שהסרט נקרא "האמריקאי", שכן דמות זו של מקצוען, כפי שכבר כתבו רבים, היא אחת מעמודי התווך של התרבות האמריקאית, המקדשת אינדיבידואליות ומצוינות. מובן שדמות זו כיכבה מאז ומעולם בתוצרת ההוליוודית, ובעבר היטיבו לגלם אותה רוברט רדפורד וסטיב מקווין. בשנים האחרונות, כפי שאפשר היה לראות ב"מייקל קלייטון" וב"תלוי באוויר" המבריקים להפליא, ירש קלוני את מקומם של השניים והכתיר עצמו כמקצוען הגדול של הקולנוע האמריקאי. אבל כשם ש"האמריקאי" פחות טוב מ"קונטרול", כך הוא גם לא משתווה ברמתו לעבודותיו הקודמות של קלוני. גם "קונטרול" העמיד במרכזו קלישאה, אבל הסרט עצמו לא היה קלישאה. גם "תלוי באוויר" היה מנוכר, אבל בין גלי הקור היו משבי חום. את כל זה אי אפשר לומר על "האמריקאי". במקרה זה, מדובר בסרט שלא מצליח לחדש ולא משכיל לרגש.
הסיבה לזאת ודאי אינה אסתטית, וגם לא טמונה בכך שאפשר להריח מקילומטר כל מהלך בתסריט: להפך, גורלו הצפוי מראש של הגיבור רק מעצים את הטרגיות של הסיפור. הסיבה לכך היא שבהצלחות הקודמות של קורבין וקלוני, יכולנו למצוא משהו מעצמנו בגיבוריהם הכה מושלמים והכה פגומים. לעומת זאת, הפעם אין לנו כל סיבה לאהוב את ג'ק או אפילו להירתע ממנו. הוא סתם חיקוי חיוור של הדמות הראשית ב"הסמוראי" הקלאסי או השתקפות מייגעת של גיבור "גבולות השליטה" העכשווי והבלתי נסבל.
בניגוד להישגי סרטו הקודם של קורבין, הפעם הוא לא מצליח להעביר את האווירה החד פעמית של הזמן והמקום המסוימים שבהם מתרחשת הדרמה, ולא את הדינמיקה המיוחדת בין הגיבור וסביבתו; נוסף על כן, בניגוד להישגי סרטיו הקודמים של קלוני, "האמריקאי" לא מצליח להשתמש במיתולוגיה העל-זמנית עומדת במרכזו כדי לומר משהו על המציאות של ימינו. לפיכך, בדומה לרוצח השכיר האקזיסטנציאליסט שמהרהר בשאלות קיומיות עקרונית, גם הצופה ב"האמריקאי" תוהה למה בעצם נעשה הסרט הזה.
"אל תלך בשקט", הפציר פעם איאן קרטיס באחד משיריו, אבל "האמריקאי" לא נעתר לבקשה. הוא מתפוגג בקול דממה דקה, בלי להותיר מאחוריו דבר.