ונתחיל בעובדת חיים מצערת: אנשים עניים תמיד מתים יותר. אבל תמיד. הרדיו מדווח על תאונת רכבת בדרום הודו? תהיו בטוחים שיהיו שם אלפיים ומשהו הרוגים, כולם פלאחים קוצ'יניים איטיים, עם שמונה פסיק חמש ילדים בבית, ואלמנה שתיאלץ עכשיו לרדת לזנות. הטלוויזיה מדווחת על רעידת אדמה בכפר נופש בטורקיה? עניין של מאה ומשהו פועלים ספוגי זיעה, שלגמרי במקרה נקלעו לאתר כדי להתקין שם מערכת ביוב חדשה.
איש לא יודע מדוע זה ככה. מדוע היחידים ששורדים מהאסונות האלו הם תמיד הנופשים השמנמנים והעשירים, שבזמן המפולת היו עסוקים בלזיין איזו בלונדינית בבונגלו הוי.איי.פי, אבל העובדה היא שאלוהים ממש לא אוהב את העניים. כאילו העובדה שזה שאתה משכיל פחות, יפה פחות, והבל נשימתך מצחין תדיר מגרעפסים מנקניק בשר סוס, לא מספיקה כדי שתוכל לשים וי על סעיף ה"סבלתי" ברזומה. כעת, אחרי חיים שלמים של צער, עליך למות. ולא סתם למות, למות בתאונה או איזה אסון טבע המוניים - סתם עוד גופה חסרת שיק בגופייה ובקורדרוי בלוי, בים של נספים חסרי זהות כמוך.
אפילו הטרוריריסטים הפלסטינים, אנשים שיודעים דבר אחד או שניים על עוני ומצוקה, בוחרים מבלי משים באפלייה הרצחנית הזאת. עובדה, רוב הפיגועים במדינתנו מתבצעים כלפי אזרחים קשי יום, בהמתינם לאוטובוס, או בעת הקניות בשוק לשבת. ואל תצקצקו לי עכשיו בצדקנות, כי כולכם מכירים את המחשבה הזאת. כולנו פותחים את העיתון, כולנו קוראים את רשימת ההרוגים, וכולנו חושבים לעצמנו "כסססאמק, למה עוד פעם פועל זר או אמא לשמונה ילדים, למה לייסר ככה את המיוסרים ממילא?". ואחרי זה, שובבים שכמותנו, אנחנו גם נאנחים לעצמנו אנחת רווחה גדולה. הסטטיסטיקה בעדנו, הללויה, ובעבור זה אנחנו מוכנים לבלות לילה סוער עם עוזי לנדאו, תוך שאנחנו מלקקים חריצי קממבר (צרפתיים! מסניף "מזרע" ברמת אביב!) מקורקבן השר הצפוד שלו.
במצב עניינים כזה, קל להבין מדוע הרגיזו אותי שתי הפרסומות החדשות שעלו השבוע למסכינו. הראשונה, סתם פרסומת ל"אגד", והשנייה דווקא פרסומת לחטיף המגניב "קליק". הפרסומת ל"אגד" מהווה המשך טבעי לקו ההדחקה הרגיל של החברה, הגורס שאם זה מצולם טוב ומלווה בפסקול מה זה רך ורומנטי, כולנו נשכח מיד שאנשים מתפוצצים באוטובוס. כך, על רקע מוזיקת נסיעה אמריקאית רגועה, אנחנו מקבלים מצעד של נוסעים חייכניים, כולם לבושים ליום במרוצי הסוסים של אספן ואוחזים בידיהם צרורות קטנים ומלאי סטייל. נעלמה הזקנה עם הסלים, נעלם גם הדוס הארומטי, ברוכים הבאים לאוטובוס החלומות. הכוסית מפנטזת על חתונה עם דוגמן המצעים שממול, הזקן חולם על ניצחון במועדון הבאולינג המקומי. אפילו החייל (ויוה ההקשר האקטואלי!) מהרהר על סשן אנאלי סוער עם המ"פ שלו, אם כי ייתכן ולא הבנתי, ובעצם הוא חולם על עלייה בדרגה.
בבלון המחשבות הוורוד, המגוחך הזה, אין שום מקום למחשבות המלוות כל נוסע בעלותו לאוטובוס מייד אין איזראל. לא "למה האיש הכהה הזה לובש מעיל גדול כל כך?", לא "האם כדאי לשבת ליד הנהג, כי איזה מחבל יבזבז את המטען בהתחלה, או בסוף, כי זה אוטובוס מחובר וזה אומר שנתנתק מהחלק הראשון ישר עם הפיצוץ?". תראו לי נוסע אחד בקווים של "אגד" שלא חשב על הדברים האלה. שלא הריץ בראשו סטטיסטיקה מבעיתה, א-נורמלית, של ההרוגים במהלך כל שנות הסכסוך. כי זה מה שאנחנו עושים מיד אחרי שאנחנו קוראים את שמות ההרוגים בפיגוע. מתחילים לחשב איפה ישבו האנשים חסרי המזל ומה זה אומר על סידורי הישיבה הכדאיים בנסיעה הבאה.
כן, אני יודעת, מסכנה "אגד". לך תמכור נסיעה באוטובוס בימים שנותנים משמעות חדשה למילה "תחנה סופית". אבל דווקא הרצון הטוב, האסקפיזם הבוטה הזה, משרתים הפוך את המטרה הפרסומית. הנוסעים בפרסומת נראים כל כך מאושרים וורדרדים, כל כך הזויים בהוויה שלנו, שבראשו של הצופה מתרחשת הזרה מפלצתית. הנוסעים באוטובוס החלומות מזכירים יותר מכל רוחות רפאים במין סרט של פליני, שעווית מצמררת של חיוך קבועה על פרצופיהם המתוקים. "באולינג?", אתה חושב לעצמך, "ממתי יש במועדונית הקשישים של ויצ"ו חוג באולינג?". ומשם הדרך להזרה הבלתי נמנעת קצרה. אפילו הסיסמה החותמת, משהו לאורך הקווים של "תתרווח, תחלום, תירגע", מצליחה להפחיד אותי. זה מזכיר לי יותר מכל את המשפט המפורסם ההוא של שייקספיר, "לחלום, לישון, למות, לא להיות".
ואם עוד סלחנו לאגד, קליק יכולים מבחינתנו באמת ללכת לחפש. חבורת צעירים משעשגעים משחקים בחטיפים בתחנת אוטובוס מסוגננת, לצלילי מוזיקה גרובית מגנובית עליזה. הופה, הכדור קופץ ללוע של הבלונדינית, הופה, השחרחר יפה המוס תופס אותו בפיו. והנה, חברים, מצטרפת לחגיגה גם ישישה קולית, קולטת בפיה את כדור השוקולד, כמו איזה דולפין עם בריחת סידן. והכל, להזכירכם, מתרחש בתחנת אוטובוס, שהיא אחד האתרים הרצויים ביותר לסבבה בישראל 2002 . אז נכון, רק השבוע טווחו באזרחים שישבו וחיכו בתחנה כזאת בדיוק, אבל לא ניתן לזה לבלבל לנו את מרד הנעורים. רגע, מי זה האזרח הלא מגולח הזה עם הדובון שעומד זעופות ליד העמוד? זהו אחמד הקולי, בחור ממש אקזוטי, יחצ"ן של מסיבות תנזים בגדה. אז ברוח הבנטון בואו נזמין אותו להצטרף אלינו. "בוא, אח שלי. רוצה להקפיץ משהו?". בטח רוצה, רוצה להקפיץ את כולכם באוויר.
כן, אני יודעת, חייבים להמשיך כרגיל. לראות "הבורגנים", לצחוק עם דודו, לייצר פרסומות מסוגננות ברוח האם.טי.וי. וכן, ההקבלה המה-זה חתרנית בין להקפיץ חטיפי קליק ללהקפיץ כדורי אקסטזי לא חמקה מאיתנו, ואנחנו מלאי התפעלות מהתסריטאי הנועז וצופים לו עתיד גדול בביפ. אבל עכשיו, אחרי ששילמנו את חובנו לחברה, הרשו לנו לצאת בבקשה קטנה: לא עוד אסקפיזם בכל מחיר, לא עוד התעלמות כה צועקת מהמציאות.
ממש כמו שלא ייעשו בתקופה הקרובה פרסומות לדיאט קולה עם מגדלי התאומים הנוצצים ברקע, אין שום סיבה להחזיר את האוטובוס ומוצריו הנלווים לאופנה. אנשים לא עשירים, נטולי שיק, מתים שם, ולא דוגמנים בני עשרים מ"לוק".
דיסקו-תרפ"ט
24.1.2002 / 9:35