(הצצה ל"אבודים באפריקה", באדיבות yes)
המחמאה הכי גדולה ל"אבודים באפריקה" היא המשחק של רותם סלע. נתקלתי בעבר לא פעם בהופעות של סלע בתקשורת, היא מעולם לא הצליחה להשאיר עליי איזשהו רושם חיובי מלבד לנוכחותה המצודדת, אבל הפעם היא מציגה יכולת משחק מפתיעה בטבעיותה. סלע חייכנית ומקסימה, הטקסטים שלה אותנטיים ואמיתיים, היא שולפת אותם כלאחר יד ובלי מאמץ, ונדמה שעם כל הכבוד ליכולות המשחק שלה, השבחים מגיעים לתסריטאים ולבמאים, שהצליחו ליצור דמות מהימנה ולהלביש אותה על שחקנית חסרת ניסיון. אפילו מושיק גלאמין, אחד הטיפוסים היותר מתריסים שנראו על המסך עד עתה, מצליח לשדר חינניות וחיוניות בסדרה, ושוב, הכל בזכות תסריט מדויק וליהוק נכון. יש משהו קולח ב"אבודים באפריקה", שמצליח להוציא את המיטב כמעט מכל המשתתפים.
ההשקעה ב"אבודים באפריקה", הסדרה החדשה שעלתה אמש (ראשון) ב-yes, ניכרת לעין בכל רגע. הצילומים באפריקה, שמתארים את המסע של צוות הפקת אופנה לאיבונה קילוסה, הם גולת הכותרת. יש דברים ששום אולפן לא יכול לשחזר, ולפרקים ממש ניתן להריח את הניחוחות הייחודיים של היבשת. הפער שבין התל אביבים המפונקים והמושחתים לבין התפאורה האפריקאית יוצר פלטפורמה אידיאלית, שמגחיכה את הפלצנות, הגזענות וההתנשאות של חברי הצוות. כל מגע בינם לבין האוכלוסייה המקומית הוא מקור להתנגשויות תרבותיות, ונחמד לגלות שהסדרה לא חוששת לגעת בגזענות הבסיסית שמאפיינת אותם, וכנראה שגם אותנו. זו גזענות חשוכה ומכוערת, אבל לא נכחיש, מצחיקה לאללה.
עוד בוואלה!
לפרקים זו גזענות ממש מרושעת. כשאחת הדוגמניות משחקת עם ילד מקומי, ותוך כדי שיחה בפלאפון זורקת לו כדור טניס כמו לכלב מחמד, אתה משתדל לכבוש את הצחוק ממבוכה. לעומת זאת, כשבעל הבית אדי וקסלר מתייאש מהמשטרה המקומית ("חלאס, נתנו להם מספיק לזמן לשחק ב-CSI מומבאסה"), הוא מייצג תסכול של כל אדם מהמערב שנאלץ להתמודד עם משטרה בעולם שלישי. כשהוא זועם על התשתיות המקומיות ("בכל העולם כבר טסים לחלל, ורק פה כולם מוחאים כפיים לכל אחד שמצליח לבנות קיר מבוץ"), כבר קשה שלא להזדהות איתו. אין פה פוליטקלי קורקט, בטח שלא צדקנות. כאן גזענים בכיף.
לזכותה של "אבודים באפריקה" ייאמר שההתנשאות היא לא רק על האפריקאים, אלא על כל אחת ואחת מהדמויות. כולם יוצאים פתטיים, כולם עלובי נפש, כולם אגוצנטריים וחסרי מודעות עצמית. גם צילומי האופנה עצמם הם מעוררי לעג, עם יומרות אותנטיות וביצוע מגוחך. הדוגמנים לוקחים את עצמם ברצינות יתר ("באתי לפה במשקל הנכון ובצבע הנכון", רוטנת סלע, "אני מבקשת שגם אתם תהיו מקצוענים"), הארט דירקטורית המתוסכלת משתמשת בצורה מוגזמת ובלתי נשלטת במונחי בראנז'ה חסרי פשר, וכשלקאסט מתווספים צלם בריטי ודוגמנית מזרח אירופאית, הם מתייחסים לישראלים מהמזרח התיכון באותה התנשאות שאלה נוהגים באפריקאים. כאמור, זו גזענות הוגנת, ללא אפליה, שמתייחסת בזלזול שוויוני לכולם.
הבעיות של "אבודים באפריקה" מתחילות כשהסדרה מנסה לגעת בצד הדרמטי. לרגעים ארוכים מדי היא מתעסקת ביחסים בין זוג הדוגמנים או בחיפוש העצמי של שלומציון הארט דירקטורית, וכך יוצרת לעצמה לא מעט רגעים מתים, עם נפילות מתח וחוסר יציבות. כשהיא מתמקדת בקומדיה זה כבר עובד חלק יותר.
הסדרה מאופיינת בהומור על התעשייה, אבל לא מתחמקת מהומור עצמי, ולא פעם אף מלגלגת עלינו. השיא מגיע באחד הפרקים, כשלכל אורכו רותם סלע לבושה בבגד ים בלבד. גם אם יש לעובדה הזו בסיס עלילתי, אין ספק שזה מיועד לצרכן החרמן, זה שהוגדר דקות ספורות קודם לכן על ידי הבעלים. "אסור לך להתפשט לגמרי", הסביר אדי וקסלר לדוגמנית, "הקונים שלנו מחכים לראות אותך ערומה, את צריכה לתת להם סיבה להמשיך לדפדף בקטלוג". כצפוי, המשכנו, ואפילו קנינו. היה שווה את הכסף.