שופרא דה שופרא

ושוב, תחושת האי נעימות החמצמצה כשהדוור עומד בדלת, בידו מעטפה חומה המכילה שתי קלטות, כל אחת מכילה שלושה פרקים של סדרת מקור ישראלית חדשה, "101" שמה (כמספר טלפון החירום של מד"א), וההודעה לעיתונות המצורפת המבטיחה כי לא מדובר בקילומטר, ביחידה המפוארת או בפאב של כושי רימון – בלשון שבורה, ריקה מחן והשראה, מנסה למכור במאתיים מילה את מה שאי אפשר לספר אם לא היית שותף לשלוש השעות הטלוויזיוניות בקירוב, הכמוסות בתוך הקלטות.

ושוב, תחושת אי הנעימות המרירה, כשמכשיר הוידאו בולע את הקלטת הראשונה והסליל מתחיל להסתובב בראש – רק לא עוד זבל בעטיפה מהודרת. רק לא עוד "מוצר איכות" מבית הזכיין, המבטיח ולא מסוגל לקיים. רק לא עוד התחבטות אתית ורגשית בין כתיבת האמת המרה שהנה, פעם נוספת, נפלנו בגדול, לבין תחושת אי הנעימות הצורבת, מלווה ברצון האמיתי לפרגן ליוצרים ישראלים, שבתוך כל החרא הגדול, מנסים לעשות טלוויזיה טובה של ממש. אלוהים (וטלעד), רק לא עוד מוצר ירוד. עשה, בבקשה, שהפעם יצלח, שההנאה תהיה שלמה והביקורת תשצוף בכיף ותחשוף בהנאה את בגדי המלך המעומלנים: טלוויזיה ישראלית איכותית. תודה אלוהים (וטלעד) על "101", האמ-אמא של התרת הקונפליקטים האתיים. סדרה דרמה משהו-משהו. משהו שמריח כמו משהו טוב באמת. ועוד קצת.

שכן "101", מיני דרמה של שישה פרקים תכליתיים וענייניים מבית טלעד, הזכיינית הירושלמית לאניני הטעם, בבימויו של חגי לוי, היא הסדרה הישראלית הטובה ביותר ששודרה על מסכי ערוץ 2. כן, יותר אפילו מ"בת ים – ניו יורק". סיפורה של תחנת מד"א, בעיר הבירה הדיסוננסית ביותר בעולם; סיפורם של אנשי משמרות הערב והבוקר, על רקע היומיום השגרתי, ההזוי בטריוויאליות שלו, ועם זה הקר כל כך ולעתים האלים כל כך, מבעד לעיניהם של הראשונים לזנק אל הזירות מהן כולם מבכרים להימנע. בשביל השקט הנפשי.

כתובה לעילא (איתן פוקס, אבי "פלורנטין", מנווט את מקהלת התסריטאים המצוינת, ביניהם גם איתן ענר, לימור נחמיאס, בן בכר ואהרון פוירשטיין, שיחד עם דניאל פארן יצר את הסדרה), מבוימת בקצב טלוויזיוני הולם, מטלטלת במקומות הנכונים, מרפה בעיתוי מתאים, מאפשרת הפוגות לנשימות קצרות ולעיכול ורוקדת על כמה חתונות, מבלי להיות מוגזמת ומאולצת, כמו שצריך. דרמה וטרגדיה, מקאבריות, רומנטיקה בגרוש, אפילו קיטש במינון הנכון ובילד-אפ יפה של מתח, הכל ארוז ומהודק כהלכה, כמו שצריך. רבותי, ככה צריך להיות.

ועל המשחק, סוללה של שחקנים ישראלים מצוינים: רמי דנון ("מאחורי הסורגים"), גור אלפי (תקווה מדוד ותקווה), רומי אבולעפיה ("שבתות וחגים"), ליאת גליק וג'וני ערביד באותנטיות ומהימנות, אמנון וולף שנזהר הפעם מהפרזה, ומעל כולם, לטעמי לפחות, גור יערי (קובי החוזר בתשובה מ"הבורגנים"), המגלה גם פנים יפות מאחורי הזקן וגם איפוק מול המצלמה. גבי שושן בתפקיד קומי נחמד, עפרה וינגרטיין ועדן הראל חותמים את הקאסט.

וניכר על חבורת השחקנים הזאת שתודרכה כראוי, שהועמדה כהלכה, שנעזרה בתחקיר טוב, המסייע לכל אחד מהם לא רק לעצב אישיות – גם אם שולית בהקשר הרחב – אלא גם להיות אמינים בווסט המד"א הזרחני. אקשן ודרמה, סבון ומוסר, כולם נשזרים במינונים נכונים לפרקים מהודקים ומספקים. דרמה ישראלית שאינה חיקוי, שאינה "התשובה הישראלית ל...", אלא פשוט הדבר עצמו. והדבר עצמו, מסתבר, יכול להיות טוב מאלף קומוניקטים מסורבלים לעיתונות גם יחד.

* "101" משודרת בערוץ 2 בימי חמישי (מ-24 בינואר) בשעה 21:05