שיש-קבייב

אם לפני שבועיים היה יוצא "דונט ספיק", הייתם נידונים לשמוע אותו כל היום ברדיו. ובטלוויזיה היו משדרים בכל שעה את הקליפ ההוא, שגוון סטפני מזיעה. תארו לכם.

זה היה, ללא ספק, החלק הכי רע של 1996. אישית, לא סבלתי מלכתחילה את השיק הזה של נו דאוט. אולי כי חשבתי שהשירים שלהם באמת דביליים, אולי כי להבדיל מהרוב המוחלט של הסובבים אותי, לא הייתי נוגע גם עם מקל של מטאטא בסטפני הזאת - נשאיר לכם את השיקול. הבעיה האמיתית היתה תמיד שבסופו של דבר נו דאוט קיבלו סוג של לגיטימציה על זה שהם כאילו בסקא. על כל פנים, מה שחשבתי גם אז הוא שבסך הכל מדובר באחת שמנסה להיות גירסת שני שקל למדונה, מגובה בחבורת לא יוצלחים רציניים.

והנה הגענו ליומנו אנו, ובו גירסאות שני שקל של מדונה נשמעות (ונראות) כמו מיליון דולר. ולצדן של גירסאות אלו, המככבות לעייפה ולשמחתי הכנה בערוצי השידור לנוער, החלה מרצדת בחודשים האחרונים, כך מספרים לי, גם דמותה של אותה עלק בייב נושנה – הפעם בגירסת הנדחפת. ברגע ששמענו שגוון סטפני נדחפת אצל מובי, שגוון סטפני נדחפת אצל איב – ידענו, אנשים קשי יום ועורף שכמותנו, כי היום קרב ובא. נו דאוט הולכים להוציא עוד אלבום, והוא יהיה בקטע הטרנדישונלי (תחדיש שלי: הכלאה של טרנד וטרדישנל). או זה, או שהבלונדה תוציא סולו.

שנה אחרי הכישלון האחרון שלהם, כמעט שש שנים מאז הסיוט של "טרג'יק קינגדום", חשבו בנו דאוט שהמזור יגיע אולי מאלבום מפיקים. סבבה. ואה, כן, הם גם נסעו לג'מייקה ועכשיו הם בקטע של דאנסהול. על הכיפאק. מי ברשימת המפיקים? סליי אנד רובי, סטילי אנד קליב, וגם פאקינג וויליאם אורביט, ניל הופר ופרינס. מה? כן. משום מה הטריח את עצמו להפיק, לנגן ולשיר בטראק הלפני האחרון, שגם הוא כמו כל האלבום (עדיין לא אמרנו) לא משהו.

האלבום לא משהו. אני אמנם לא יכול לומר שהשאיפה להיות בעניינים העבירה את נו דאוט על דעתם, אבל ההכלאה בינם לבין ביטים וקלישאות פופ ילדים של 2002 (למעשה, האלבום יצא בדצמבר 2001) גורמת לכך שהלהקה הזאת, שנת ייצור 1987 להזכירכם, יוצאת מפוקוס עד שכבר כמעט ולא רואים כלום. ולא שיש הרבה מה לראות. אין לי עניין להיכנס לטקסטים המקושקשים של סטפני, שבדרך כלל מדברים על הרצון שלה להתמזמז איתי, או לחלופין על כך שאסור לי להזכיר את החברות שלי לשעבר.

העניין היחיד שראוי לאזכור כשמביטים על הקרנבל העצוב הזה, הוא שבתוך כל ההפקה השתלטנית נעלמים לחלוטין חברי הלהקה האנמיים, שבעצם בכלל לא נשמעים כמו להקה. אם נצרף לכך את העובדה שאת השיר הכי סביר באלבום, "Underneath", כתבה סטפני עם דייב סטיוארט, חציו הפחות נאה של הצמד יוריתמיקס, ובלי שום מעורבות של הלהקה, נגיע למסקנה אחת חותכת, גבירותי. גוון סטפני זורקת על חבריה, אבל עדיין אין לה ביצים ללכת לבד. הדיסק הזה הוא בסך הכל נסיון הגישוש של דיוות הביבים בדרך לקריירת הסולו הנכספת שלה.