במאי הסרטים הנודע פרנסיס פורד קופולה אמר פעם בראיון כי הוא מאמין שיוצרי הסרטים הראשונים היו קוסמים. "אני חושב שקולנוע, סרטים וקסם תמיד היו קשורים זה בזה" אמר קופולה, אך כל מי שיודע משהו על קוסמים, יודע שמה שאנחנו רואים הוא לא קסם וגם לא נס בלתי מוסבר, אלא (לרוב) תכסיס של העין, אילוזיה או מדע מדויק וטכני.
בתערוכתה Reverse Engineering בגלריית המדרשה בתל אביב, האמנית תמר הרפז חושפת לכאורה את הטכניקה של אותו "קסם" של הקולנוע, ובמקום להרוס את החוויה הכביכול תמימה של הצופה, חוויה שפוגשת באופן ישיר את הדימוי הערוך והמהוקצע, היא בוראת חלל המאפשר בו בזמן גם את אותה חווית צפייה מופלאה של היחשפות לקסם של הדימוי הקולנועי השלם המוקרן על המסך, וגם את אותו רגע גילוי, כשהקוסם שולף את השפן מתוך הכובע.
בכניסה לחלל התצוגה המוחשך, ניצבים קודם כל מול מסך עליו מוקרן נרטיב קולנועי קטוע, הנע בין דימויים מתוך הסרט "ידיד אמריקאי" של וים וונדרס. הדימויים המוכרים - אישה מדליקה סיגריה, שני אנשים נוסעים ברכב, יש אוחזת בבלם יד - נשזרים לתוך דימוי אחד של מטבע בשווי שקל ו-10 אגורות, כשאחריו שלושה מצתים צבעוניים, כחול אדום וירוק, העומדים על ראשיהם, בקבוק זכוכית שנראה על המסך כרוח רפאים הנגלית לעין ועוד. תוך כדי כל אלו, האורות המהבהבים של עמדות ההקרנה הרבות המוצבות מאחורי המסך, חושפות את הצופה לעולם מאחורי הקלעים ומושכות אותו לנטוש לרגע את הדימוי השטוח ולהתנסות בעצמו במכניקה של ההקרנה הדמוי-קולנועית. אותם עמדות הקרנה ניתנות הן למגע אנושי מתערב והן לבחינה של הצופה הסקרן, והופכות למיצב בפני עצמו, קשור ועצמאי לתוצאה הסופית של המסך בכניסה.
"הרעיון הבסיסי של העבודה שלי הוא ניסוי", מסבירה הרפז לוואלה! תרבות. "אני ממש עושה ניסויים עם חומר בסטודיו שלי, כמו מדענית וונאבי. אני רוצה להבין איך הדברים פועלים. בתחום ההנדסה לפעולה הזו קוראים "Reverse Engineering" כמו שם התערוכה פעולה של פירוק דבר קיים כדי ליצור איתו דבר חדש. אני בדרך כלל לוקחת חומר, טכנולוגיה מסוימת ודוחקת אותה לקצה גבול היכולת שלה כדי לראות מתי המכשיר יגיב אלי, מתי תהייה איזושהי נקודה עיוורת ממנה ייצאו דברים חדשים ובדרך כלל זו נקודה מפתיעה ובלתי צפויה, לכן זה קצת כמו להיות מדען אני מגדירה לעצמי חוקים, תנאי מעבדה, ואז כל דבר יכול לקרות כשהניסוי מתרחש."
הרפז, בת 31, סיימה בשנה שעברה תואר שני באמנות בבצלאל, והוחתמה על ידי גלריית זומר בתל אביב. שיטת העבודה שלה, הדמוי-מדענית במעבדה, התפתחה לדבריה כבר במהלך לימודי התואר הראשון ובאה לידי ביטוי באופנים שונים לאורך הדרך. כך למשל, בתערוכת הגמר של בצלאל בשנה שעברה, העלתה הרפז מיצג, בו הכניסה גולה לתוך מכונת הקרנה וציפתה לראות כיצד היא מגיבה. אז, מעל הדימוי הזה, הקרינה סצנה של דו-קרב בין קאובויז.
"אני מרגישה ששיטת העבודה שלי מאד קשורה לעבודת סטודיו עצמאית," היא מסבירה. "אני הרי לא ציירת, וכשאני נכנסת לסטודיו אני ניצבת מול חלל ריק, לא מול קנבס. כדי להתחיל לעבוד פיתחתי שיטת ניסויים, בה אני אוספת חומרים ומתחילה להתנסות איתם ביחד, בדרך כלל עם גופי תאורה, מקרנים ומכשירי קולנוע למיניהם".
"הרעיון הוא לגרום לדברים להגיב אלי", היא מוסיפה. "סטודיו הוא דבר כל כך מת, ואני מנסה להחיות אותו. מעבר לזה, אני מתעסקת הרבה במגבלות הראייה, גם של האדם וגם של מכונות הצילום וההקרנה למיניהם. הרעיון הזה, שהיה צריך להמציא מכונה כדי לספר סיפור ויזואלי, מדהים אותי. העבודות שלי מאד קשורות לקולנוע במובן הזה, למרות שלא הייתי רוצה לעשות קולנוע היום. אולי אם הייתי חיה בשנות ה- 20 הייתי רוצה לעשות סרטים".
למה לא היום בעצם?
"היום זה יותר עניין של לכתוב תסריטים ולהכניס את זה לתעשייה שמפיקה כל סרט במיליוני דולרים וזה לא מעניין אותי. אני יותר מעוניינת להפיק עבודות דלות תקציב, שכוללת את המימד המוקרן ואת המימד הפיסולי, המיצבי, את הפיזיות של חומר, שנמצא בסופו של דבר בעבודה".
ואכן, העבודה של הרפז כאילו פורסת דבר שטוח לתוך מרחב החלל התלת מימדי, כאשר לקט הקולות המופקות ממכונת ההקרנה ממלאים את החדר במעין הד רדוף ולמעשה יוצרים היבריד בין חווית הצפייה הפסיבית מול המסך השטוח, לחוויה האקטיבית מול אוסף הניסויים. בו בזמן, המכונות המאפשרות את הצפייה, הופכות לחלק מאותו חלל קסום של קולנוע ולא מוחבאות מאחורי הקלעים.
"אחד הרעיונות מאחורי המיצב הנוכחי הוא הרעיון של עריכה", הרפז מפרטת. "בתחילת הקולנוע, הרעיון הזה לא היה קיים. למשל, כדי לראות מישהו יוצא מהבית ונכנס למכונית היו צריכים לצלם אותו יוצא מהבית, הולך בשביל ונכנס למכונית. היום אפשר לצלם טייק של מישהו פותח דלת, ואז של מישהו במכונית והצופה משלים את הפרשי הזמן אוטומטית. הרעיון של לחתוך פילם ולהדביק אותו לשוט מצולם אחר, כך שלרגע אחד הם אחד על השני, שני דימויים, העלה בי את הרעיון של לחבר בין שקופית שמקרינה תמונה ברורה לבין דבר, חפץ בחלל, שמוקרן גם הוא על אותו מסך. הדבר עצמו חייב להפוך שקוף, הרי אי אפשר להקרין דבר אטום, ולכן השתמשתי בזכוכיות מגדלת כדי להקרין את הדימוי של החפץ עצמו. התוצאה שנוצרת היא מעין נרטיב שמורכב מסיפור קולנועי, המשולב עם אותם דימויים של חפצים מוקרנים והכל מתוזמן על ידי מחשב שמתזמן את התאורה מכל עמדת הקרנה. הסרט עצמו מדבר על תאונה שמתרחשת. איבוד שליטה של המכונית, של המכונה ומאפשר מבט לתוך הלילה הבלתי נראה, בו משתקפים הדברים שאתה לא רוצה לראות".
העבודה שלה מזכירה את החוויה המוכרת כאשר הטריק של הקסם נחשף, אך למרות שאתה יודע כבר מה המכניקה, אם הקוסם מספיק טוב, גם בפעם הבאה שהוא יוציא שפן מהכובע, בניגוד לשכל הישר, זה ירגיש כמו קסם אמיתי.
*התערוכה של הרפז תינעל ביום ה' הקרוב (7 באוקטובר) ב"ערב של אימה אמריקאית" שיכלול הקראה מסיפורי אדגר אלן פו על ידי עודד וולקשטיין, הופעת סטנד-אפ מהגהנום של מוטי ברכר ומופע קאברים של להקת עבודות עפר לדולי פרטון. הערב ייערך בגלריית המדרשה החל מהשעה 20:00