אהובתי המתה: 25 שנים למותה של יונה וולך

באחת מתוכניות הבוקר הטלוויזיוניות שהקדישו חמש דקות שלמות לציון 25 שנה למותה של יונה וולך, התראיין חוקר הספרות והאמרגן פרופ' ניסים קלדרון, והציג את כתיבתה של וולך באופן הבא: "יונה וולך רצתה לעשות פרובוקציה, היא הייתה משוררת פרובוקטיבית... היא רצתה בפירוש לאתגר את המוקבלות המיניות של החברה הישראלית... הכתיבה הפרובוקטיבית עניינה אותה מאוד".

הערכים האנציקלופדיים שהוקדשו לוולך מלמדים כי: "וולך הפגינה נשיות נועזת ומיניות פרובוקטיבית" וכי "וולך ידועה בעיקר בזכות השימוש התקדימי שלה בארוטיות בשירה העברית המודרנית".

העיתונאי יגאל סרנה, מחבר הביוגרפיה של וולך, אחראי על השורות הבאות, שכמותן יש בספרו לאלפים, המספרות כי: "יונה הייתה מסוגלת ללכת ברחוב לאיזה גבר ולהגיד לו – הייתי מזיינת אותך".

אלי הירש, מבקר הספרות של 'ידיעות אחרונות', כתב בעבר כי על-מנת להבין את החדשנות הלשונית והאסתטית של וולך: "כדאי להשוות את שירת וולך לשירתן של כמה מהמשוררות העבריות הגדולות שקדמו לה – לרחל, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ".

ואילו נדמה כי ד"ר חמוטל צמיר, בספרה 'בשם הנוף: לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית' אכן מאמינה, באמת ובתמים, שמקור שירת המעמקים של וולך הוא בוואגינה, או כפי שצמיר מנסחת זאת בלשון החוג למגדר: "וולך יוצאת ו'מתעלה' אל מ?עבר ל?זיהוי האשה עם הארץ ומזדהה עם 'ישו', והופכת אותו למודל אינדיבידואלי-אוניברסלי מפורק, אלטרנטיבי למודל הזהות האינדיבידואלי-אוניברסלי של זך, הממוקם בגוף הנשי".

אם להניח של"תקדימיות" המינית של וולך, ישנם תקדימים לא מעטים (הן בספרות העברית והן מחוצה לה), ולא פחות נועזים, כבר ב'שיר השירים': "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך... סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני...". או אצל קאטולוס המספר על לסביה שאהב ועתה היא:"מסתובבת בצמתים וסמטאות / וחולבת זקפות של עוברים ושבים" או אצל סאפפו הלוחשת לאהובתה: "דעי לך: התפללתי רק למעננו / יהיה הלילה ארוך פי שנים" או אצל בודלר, או בעלילות גלגמש או באשר נפנה ושם כותבים אנשים.

ואם להניח שגם לפרובוקטיביות, שלמולה מגרגר פרופ' קלדרון בחדווה, יש לא מעט תקדימים בספרות (מרמבו, מארינטי ואוסקר ווילד ועד לדורותי פארקר, אלכסנדר פן, דוד אבידן וכו'), או אם להניח, רק לשם הדיון כמובן, כי ל"מודל האינדיבידואלי-אוניברסלי המפורק הממוקם בגוף נשי", שבשבחו נוהמת ד"ר צמיר, אין דבר וחצי דבר עם היות וולך אישה – או אז, אנו עדים למצב עגום, בו משוררת אדירה, שכתבה שירים אדירים, זוכה לדיון שאינו פואטי כלל ועיקר, דיון מגדרי סוציו-תרבותי שניתן לתמצתו לכדי פסוק: וולך הייתה אישה (ומכאן, משום מה, מסיק אלי הירש ברשימתו, כי יש להשוותה עם נשים אחרות), אישה מוחצנת שאהבה סקס וכתבה ודיברה על סקס באופן בוטה.

זהו, פחות או יותר, אופיו ורמתו של הדיון המתנהל בימים אלו סביב יונה וולך באצטלות כאלו ואחרות. דיון ממשי סביב שירתה, לשונה ותובנותיה של וולך כמעט שאינו מתקיים. וולך מותגה והופקעה מן ההקשר הספרותי – אי לכך, גם הדיון בה, למרבה הצער, מתקיים מחוץ להקשר זה, אי שם בגבולות מחשבתו הפוריטאנית של ההמון המתורבת, שבחר, ככל הנראה, להיענות לבקשתה של וולך, כשכתבה: "תבוא אלי כמו קפיטליסט".

"גופי היה חכם ממני / כוח הסבל שלו היה פחות משלי / הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי / גופי לא יכל / כשל / ואני קמתי ונאלצתי ללכת / וגופי אחרי".

שירים כמו השיר הזה שלפנינו, הם הם ההופכים את יונה וולך למשוררת חזקה כל כך, בהם נשמע קולה הצלול, חד ההבחנה והחכם, של המשוררת שמיצתה את הנוסח השירי של דור-המדינה על הצד הטוב ביותר. זהו לכאורה, שיר סטנדרטי למדי, שיר כמעט אופייני למודרניזם העברי המאוחר, הן בתחביר, הן בחזרתיות ובחריזה הפנימית והן בשבירה. זהו שיר סטנדרטי, לכאורה, שכן הוא איננו מחדש או פורץ דרך (וולך היא נגזרת שירית, אך נגזרת מוצלחת ביותר), הוא איננו "פרובוקטיבי" או "נשי" במיוחד, אך זהו שיר אמת. ולוולך יש רבים כאלה.

כבר בספרה הראשון 'דברים' (הוצאת 'עכשיו', 1966) – הקרוי על שם אחד משיריה של דליה הרץ, המשוררת שהשפיעה על וולך יותר מכל – מעמידה וולך את עיקרי הפואטיקה שלה, פואטיקה בשלה ומגובשת, הן מן ההיבט של התמאטיקה הפנטסטית-מיתית והן מזה של התחביר השסוע, המאפיין כל כך את וולך. שירי הקובץ כולו – החל מ'יונתן' הנודע, דרך 'קורנליה', 'קסיוס', 'לוטה', 'אבשלום' ועד ל"וזה לא מה ש / ישביע את / רעבוני לא / זה לא / מה / שיניח את / דעתי / לא / זה לא זה", לא מותירים אצל הקורא שום ספק כי מולו עומדת שירה גדולה. שירה גדולה מן הסוג המוכר לו, אלא שנדמה כי חלה בה מוטאציה כלשהי. המוטאציה הזאת, היא יונה וולך.

בעוד משוררי דור המדינה הראשון (עמיחי, זך, הרץ, אבידן ואחרים), פעלו מול הנוסח החופשי מתוך אקסיסטנציאליזם-אורבני-אנגלוסכסי, או במקרה של דוד אבידן, כזה המשולב בפאתוס סלאבי, הרי ששני שלישים מן הטריאומווירט (השילוש) של דור המדינה השני (יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר), כלומר, הורביץ (שאף כתב בהשראת יונה את ספר הפרוזה הקצר 'יונייקה') ו-וולך, פעלו מול אותו הנוסח בדיוק, אך עשו זאת מתוך הלך-רוח שונה ומתוך תודעת ה'סיקסטיז', שעה שהם מייצרים טקסטים אל-אס-דייים כמעט, מופשטים, מרחפים ועזי צבע. 'המצב הקיומי' של דור המדינה, שהיה מרכז הכובד של הפואטיקה שלו, הומר ונעשה מופשט יותר, בדרכו להפוך ל'מצב התודעתי'.
הביטוי המקובל, המתעצב מן הפנים אל החוץ, הפך עתה לעיתים למה שנדמה כשיח נוירונים פנימי – לתת-הכרה הנפתחת כמו מניפה – המאפשר טקסט דוגמת: "כשבאתי לקחת אותה מהעננים/ היתה ענודה כבר/ קולות הקוקו/ והתנשמת/ ליהטה באוזנה/ ז'וליאן הוורוד השאיר/ לנו קור פתלתל / אני ידעתי שהיא תיפול אבל ניסיתי אני ניסיתי".

הלך הרוח החופשי, העמימות המסוימת והכריזמה של שירת וולך, הובילו למחשבה הרומאנטית כי וולך היא בעצם "משוררת בטן" או "משוררת טבעית", מעין סער ופרץ נשי ומחודש או תופעת-טבע, ויש מבקרים שאף טענו (מנחם בן, הלית ישורון), כי וולך היא לא פחות מאשר אלוהים בכבודו ובעצמו.

אני בכל אופן, מאמין כי וולך הייתה אדם חכם שעשה שימוש חכם במילים, לא יותר ולא פחות וזה המון, כל זאת במסגרת נוף שירתה, אשר לחלוטין אינה חפה ממוגבלויות כאלו ואחרות ומנסיגות ברורות.
המיסטיפיקציה שלה היא זכתה (במידה רבה בעידודה שלה), פולחן האישיות והניכוס המתמיד שלה לתיאוריות כאלו ואחרות – משל הייתה פגר המבותר בידי עופות – לא היטיבו, בסופו של יום, עם שירתה, שכמעט ונזנחה או שוטחה או הפכה תלוית ל?ח?ן וקונטקסט. מי שמבקש לקרוא בוולך קריאה מגדרית, מינית, חברתית או שאר ירקות, חוטא לעיקר ומחטיא אחרים.

ביקורת הספרות העברית משוועת זה שנים ארוכות ליונה וולך חדשה. כל משוררת צעירה המרימה את ראשה, זוכה מיד להישפט על פי הקריטריון הוולכי החמור והמיותר – כן היורשת או לא היורשת. אין לי אלא להניח, שאילו טיב הדיון בשירת וולך היה אחר, היינו מבינים שאין לנו כל עניין בוולך חדשה ואל לנו לחפש אחר כזאת. יונה אחת זה די והותר, צריך סקס אחר.

הספרות העברית זכתה ונתברכה באחת מענקי השירה של המחצית השנייה של המאה ה-20, אך גם מן הנוסח הזה, שהוא כאמור נגזרת מוצלחת של דור המדינה, עלינו להתקדם.