פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חשיפה לצפון: סיכום פסטיבל הקולנוע של חיפה

      פסטיבל הקולנוע של חיפה מגיע לסיומו ואבנר שביט מסכם אותו בטקס פרסים מיוחד: לא רק הסרט הטוב אלא גם הסרט הרע, הסרט שעבר ליד, הבייב ועוד

      מה זה בעצם פסטיבל הקולנוע בחיפה? מעין אסופה של מיטב הסרטים שהוקרנו במהלך השנה האחרונה באירועי הענק של קאן ושל ברלין ובכמה פסטיבלים חשובים מעט פחות. לפיכך, אפשר לומר כי ההפנינג בכרמל הוא מעין מונדיאל פילמאי שמתמצת את מה שנעשה מחוץ להוליווד (ולפעמים גם בתוכה) בשנה האחרונה.

      כתוצאה מכך, אם נסכם את מה שקרה בחיפה בשבוע האחרון נקבל תמונה לא רעה של מה שעבר על עולם הקולנוע בחודשים שחלפו. לכן, בצמוד לחלוקת הפרסים בתחרויות המקומיות והבינלאומיות הרשמיות בפסטיבל, אנחנו עורכים טקס אלטרנטיבי משלנו ומחלקים תעודות הצטיינות וגנאי לנבחרים מבין עשרות הסרטים שהוצגו השנה בפסטיבל במסגרת הבינלאומית. לטוב ולרע, אלה הפנים של המסך הגדול והגלובלי.

      הפרס לסרט הטוב ביותר: "המדריך לצופה הצעיר"

      מתוך הסרט "המדריך לצופה הצעיר" (יח"צ)
      כן, רק הבריטים יכולים. מתוך הסרט "המדריך לצופה הצעיר" (צילום: יח"צ)

      פסטיבל קולנוע הוא מכרה של הפתעות, אבל גם מקום שמאשש קלישאות: למשל, ההנחה הנושנה שיש סרטים שרק בריטים יודעים לעשות. לדוגמה, סרטים רהוטים, נגישים, נוקבים ומחוספסים כמו "המדריך לצופה הצעיר", שבו מתאר טום הרפר כיצד יוצאת משליטה מערכת יחסים בין נערה אבודה ונער אבוד עוד יותר. אולי היו בחיפה עבודות קולנועיות מרשימות ופורצות דרך יותר, אבל אף אחת מהן לא מסוגלת להתחרות בעוצמות הרגשות שמייצרת הדרמה הזו. חשוב מכך, בניגוד לשאר עמיתיו, טום הופר משכיל לרתק ולהמם את הצופים בלי גרם של דאווין מופרז או של צניעות מזויפת.

      "המדריך לצופה הצעיר" נרשם אצלי כשוס הגדול של חיפה 2010, אבל כמעט לא שמעתי עליו דבר קודם לכן ודי במקרה התגלגלתי לצפות בו. בדיוק בשביל זה יש פסטיבלי קולנוע, וזה כל הקסם בהם.

      הבמאי הטוב ביותר: בונג ג'ון-הו, "אמא"

      מתוך הסרט "אמא" (יח"צ)
      נהיה שם גם בסרט הבא שלו. מתוך "אמא" (צילום: יח"צ)

      בונג ג'ון-הו הוא דוגמה קלאסית לפוריות יחסי הגומלין בין הקולנוע ההוליוודי והקולנוע שנעשה בשאר העולם: הנה במאי שלמד את כל מה שהוא יודע מאחרים (בעיקר היצ'קוק ודה-פלמה), ועכשיו כולם יכולים ללמוד ממנו. לאחר שכבר העביר להוליווד שיעור מאלף ב"זיכרונות מרצח" וב"המארח", הגיע ג'ון-הו לשיאו במותחן הפסיכולוגי הזה, שכל הצופים בו יצאו מן האולם באותה מחשבה – אנחנו נהיה הראשונים להזמין כרטיסים לסרט הבא של הבמאי.

      הפרס לסרט שכל שוחר קולנוע חייב לראות: "צלם, חייו ויצירתו של ג'ק קרדיף"

      מתוך הסרט "צלם, חייו ויצירתו של ג'ק קרדיף" (יח"צ)
      תיקון העוול שנעשה לצלמים. מתוך "ג'ק קרדיף" (צילום: יח"צ)

      אם התסריטאים הם שק האגרוף של תעשיית הקולנוע, הרי שהצלמים הם אולי המגזר המקופח ביותר שלה. למרות התרומה המכרעת שלהם לעשייה, מעטים מהם זוכים להכרה ציבורית, ועל כל אלף ילדים שרוצים להיות טרנטינו יש אולי אחד שרוצה להיות האריס סאווידס. סרט התעודה "צלם, חייו ויצירתו של ג'ק קרדיף", הפורש את מפעל חייו של הצלם הבריטי המהולל שהלך לעולמו בשנה שעברה, הוא צעד נפלא בדרך לתיקון העוול.

      היוצר התיעודי קרייג מק'קול אמנם חוטא כאן מעט בפולחן אישיות, אך בתמורה הוא מציג שילוב מהנה ומאיר עיניים של אנקדוטות ראויות להנצחה ותובנות על זמניות, מה שהופך את הסרט לפריט רצוי בכל קורס על מבע קולנועי או על תולדות הקולנוע.

      הפרס לתסריט הטוב ביותר: בנדק פלגאוף, "רחם"

      מתוך הסרט "רחם" (יח"צ)
      קושר קצוות באופן מושלם. "רחם" (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אף סרט בפסטיבל לא עורר מחלוקת כמו "רחם", דרמת השיבוט של הבמאי בנדק פלגאוף. חלק מהצופים (ובהם אני) סברו שמדובר ביצירת פאר ובאחת הפנינים הגדולות של האירוע, אבל לחלק מהם הוא הוציא את החשק לראות סרטים נוספים בימים שלאחר מכן. כך או כך, גם מי ששיבחו את הסרט שמו את הדגש על היעילות שבה משתמש פלגאוף בכל אמצעי מבע קולנועי אפשרי – צילום, מוזיקה וכיוצא בזה – כדי ליצור אווירה מקפיאת דם.

      בעיניי, מה שהיה יפה יותר מכל ב"רחם" הוא דווקא התסריט של הקולנוען ההונגרי, שמשכיל לקשור את קצוותיו באופן מושלם, וגם מעלה בדרך מקורית שלל שאלות מהותיות. בין השאלות הללו, למשל, בולטות התהיות מה בעצם אנחנו אוהבים כשאנחנו חושקים במישהו, למי, אם בכלל, יש זכויות על גופנו לאחר שנמות, מה הופך אותנו לבני אדם, וחשוב מכל - מה כל זה בעצם משנה.

      הפרס לבייב של הפסטיבל: אווה גרין ("רחם")

      השחקנית אווה גרין, כוכבת הסרט "רחם" (GettyImages , Sean Gallup)
      עוד מבט באווה גרין, השחקנית הראשית ב"רחם" (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      פרס שני ואחרון ל"רחם" הולך לכוכבת שלו, אווה גרין, המגלמת בו את דמותה של האשה השוקלת להשתמש בשיבוט כדי להעלות מהאוב את אהובה המנוח. עד עכשיו היה משהו פרובוקטיבי ולא נעים בהופעותיה של גרין ("החולמים", "קזינו רויאל"). במקרה זה, היא הפגינה שליטה מלאה בדמותה, לא חטאה בשום מניירה, ניצלה את המיטב מיופייה הנדיר ובאופן כללי התגבשה למעין קרחון על-אנושי ומהפנט. בקיצור: הנה רומי שניידר החדשה. רק שלא תגמור כמוה.

      הפרס על שם צדי צרפתי לסרט שעבר "ליד": "איך סיימתי את הקיץ"

      מתוך הסרט "איך סיימתי את הקיץ" (יח"צ)
      אם הם היו בצה"ל היו יודעים שמבט בשעון מעכב את סיום השמירה. מתוך "איך סיימתי את הקיץ" (צילום: יח"צ)

      "איך סיימתי את הקיץ", שבו עוקב הבמאי הרוסי אלכסי פופוגרבסקי אחר שני גברים הלכודים באי מרוחק, היה יכול להיות יצירת מופת. השילוב בין הצילומים עוצרי הנשימה והסיפור החזק והמקורי הבטיח רבות וגם קיים בשתי המערכות הראשונות, אבל המערכה השלישית כבר קרסה תחת תפניות לא מנומקות ובעיקר אורך לא מחויב המציאות. מתי כבר יבינו קולנוענים שסרט לא חייב לגרום לך להסתכל בשעון כדי להיחשב ליצירת מופת?

      הפרס על שם חיים בוזגלו לסרט הגרוע ביותר: "ארבע פעמים"

      מתוך הסרט "ארבע פעמים" (יח"צ)
      בלוף, מה לעשות. מתוך הסרט "ארבע פעמים" (צילום: יח"צ)

      ואם כבר מדברים על הרעות החולות של פסטיבלי הקולנוע, הרי ש"ארבע פעמים" של מיקלאנג'לו פראמרטינו האיטלקי הוא מסוג היצירות שעוד יחסלו את המוסד הזה. למרות המחמאות שקיבל הסרט בקאן, קולגה שאני מכנה נביא זעם הזהירה אותי שמדובר בבלוף והבלון אכן התפוצץ: שעה ועשרים חסרות דיאלוגים, דרמה, עומק או כישרון, שבהן עז אחת עושה מההההה ותיש אחד מסתכל עליה, והצופים מביטים במסך במבוכה ואומרים לעצמם שהם בטח לא חכמים מספיק בשביל להבין את הגאונות שרצה מול עיניהם. ובכן, אין מה להבין. האמת היא שהיה עדיף לראות את החדש של וויל פארל.

      הפרס על שם ניקולא סרקוזי לאכזבה של הפסטיבל: התוצרת הצרפתית

      מתוך הסרט "הדוויג" (יח"צ)
      מה קרה לכם לעזאזל? מתוך הסרט "הדוויג" (צילום: יח"צ)

      אף תעשיית קולנוע לא מייחצנת את עצמה בעולם כמו התעשייה הצרפתית. היא עושה זאת, בין השאר, באמצעות מרכזי תרבות הפזורים ברחבי תבל ומשגרים את הסרטים הלאומיים לאירועי קולנוע גלובליים למיניהם. הצרה היא שהתשתית של התעשייה אולי טובה, אבל לא התוצרת שלה. פסטיבל חיפה הוכיח מחדש מה חמור הוא מצבו של הקולנוע הצרפתי: הפרנקופילים חובבי הסרטים העכשוויים דילגו בין "מקום מקלט" ו"סיבוב הופעות" האווריריים ל"חומר לבן" ו"הדוויג" הנפוחים, הגזעניים והלא קוהרנטיים, אבל בסופו של דבר גילו כי הסרט הצרפתי הטוב ביותר באירוע הוא בכלל "הקרב על המסילה" של רנה קלמנט, שנעשה עוד ב-1946. אז אולי צדקו מי שטענו כי בטווח הארוך, הגל החדש הצרפתי רק הזיק לקולנוע הלאומי?

      הפרס על שם קולנוע דיזנגוף לאולם הגרוע של הפסטיבל: אולם הסינמטק

      פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה (יח"צ)
      השטיח אדום, אבל הסינמטק על הפנים. פסטיבל חיפה (צילום: יח"צ)

      כיוון שפסטיבל חיפה הוא אירוע המוני (מאוד!), לוח השיבוצים בו יצר עיוות מסוים. את הסרטים הנוצצים והקלילים ביותר, כאלה שמושכים קהל רחב ככל האפשר (ובמילים אחרות: את הדודות), שיגרו מנהלי האירוע לאולם האודיטוריום הענק, אחד המרחבים הקולנועיים המהנים ביותר בישראל. לעומת זאת, את הסרטים הפחות מובנים מאליהם, כאלה שאם תכניס אליהם אלף איש אז חצי מהם ייצאו באמצע, הם שלחו לאולם הסינמטק, מרתף עינויים שגורם לטיסת שכר בישראייר להיראות כמו סוויטה מלכותית בהילטון. אפשר להבין את השיקולים של המשבצים, אבל אפשר גם להבין אנשים שיעדיפו להבא לראות סרטים בבית מאשר בתנאים כאלה.

      דברי נעילה

      כל כך הרבה עבודות קולנועיות (יותר מדי, למען האמת) הוקרנו בחיפה, והן היו כל כך שונות בנסיבות ההפקה שלהם, שבמבט ראשון מפתה לחשוב כי אין ביניהן כל קשר. אבל האמת היא כי בין הסרטים שנעשו בצ'אד ואלה שנעשו בקנדה, בין הסרטים שנעשו בגרוש והסרטים שנעשו במאה מיליון דולר, אפשר היה בכל זאת למתוח כמה קווים ישירים. למעשה, את מה שהוקרן בחיפה ניתן לחלק לשתי קטגוריות מרכזיות: סרטים שדנו בהתנגשות הציוויליזציות, אם זה עימות בין נוצרים ומוסלמים או בין מערביים ולא-מערביים (למשל "בדרכה", "חומר לבן" ועוד) וסרטים שעסקו ביחסים בין הורים והצאצאים שלהם, אם זה בין אבות ובנים או בין אמהות לעוברים (למשל "וול סטריט: הכסף מדבר", "האיש הצורח", "מקום מקלט", "רחם", "הגרסה של ברני" ורבים אחרים). וכך, כשהדילוג הבלתי פוסק בין אולמות שונים ויקומים אחרים החזיר אותנו שוב ושוב לאותה נקודה, קיבלנו הוכחה נוספת שאולי מעל לכל, הקולנוע הוא ההשתקפות האולטימטיבית לתת-מודע הקולקטיבי של העולם כולו.