יוסף לפיד

אומרים שיש סרטים שצריך לראות בקולנוע, ואני מניחה שהסצינה המיתולוגית של אן מרגרט מתפלשת בים של שעועית אפויה היא סצינה שגדולה בכמה מידות על מסך הטלוויזיה הביתי. למטרה זו בדיוק תוכלו החל מהיום לראות את העיבוד הקולנועי המפורסם של קן ראסל משנת 75' לאופרת הרוק "טומי" של להקת ה-Who בקולנוע לונדון בתל אביב. מדובר בעותק חדש ואיכותי, והסרט הוא אותו סרט, ביזארי כתמיד, שבמרכזו עומד הלן קלר הגברי בתלתלי בייביליס רכים.

הסרט מתחיל בסיפור אהבתם של אמא (אן מרגרט, שהיתה מועמדת לאוסקר על התפקיד הזה כי פעם כל שחקנית שגילמה אשה היסטרית אוטומטית קיבלה מועמדות) ואבא של טומי. טומי נולד באנגליה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, ומכיוון שאביו לא חזר משדה הקרב ונחשב למת, נפלה אמו לזרועותיו של בחור מפוקפק בשם פרנק (אוליבר ריד המנוח). אלא שיום אחד האב האובד פתאום חזר, פרנק הרג אותו בעת קטטה, ואילו טומי הקטן, שראה את הזוועה ולקה בהלם, לקח באופן יותר מדי מילולי את נאום ה"לא שמעת כלום, לא ראית כלום" של אמא ופרנק והפך בן רגע לעיוור, חרש ואילם.

המצב הפסיכוסומטי של טומי הלך והחמיר, ומילד עיוור-חרש-אילם אך חמוד הוא הפך לנער עיוור-חרש-אילם עם ההבעה הדבילית של רוג'ר דלטרי, הסולן של ה-Who. בהיעדר בייביסיטרים הולמים, השאירו אותו אמו ופרנק בהשגחתם המפוקפקת של בן דוד סדיסט (שמגהץ את טומי, מכבה עליו סיגריות, שם לו מסמרים על האסלה, מטביע אותו באמבטיה ומנסה לרצוח אותו בשלל דרכים משעשעות משק הטריקים של איצ'י וסקרצ'י), דוד סוטה מין (אותו מגלם בצורה מושלמת קית מון) ומכשפת-גלאם טריפיונרית שכל הזמן מנסה לסמם אותו (טינה טרנר, בפאזה רגועה מבחינת התסרוקת, אך בלתי רגועה בעליל מכל בחינה אחרת). בין לבין הוא גם נלקח לביקור בכנסייה בה המאמינים סוגדים לפסל של מרילין מונרו והמטיף הוא אריק קלפטון, סצינה שבלעדיה לא היינו מבינים שהיצירה אמורה להיות התקפה על הצביעות של דתות מאורגנות, וגם איתה אנחנו לא ממש סגורים על זה.

חייו של טומי הם קשים מנשוא, וגם הרופא השרמנטי (ג'ק ניקולסון) לא עושה יותר מאשר לפלרטט עם אמו. אך כל זה משתנה כשטומי מצליח להביס את אשף הפין-בול (מה שמכונה במקומות מסוימים מכונת פליפר) אלטון ג'ון. לא ברור איך במצבו הפך טומי לאלוף פין-בול ולמה התואר החדש בספורט הקיקיוני – לא משנה עד כמה הוא היה פופולרי בסבנטיז – הפך אותו בין לילה לאליל ההמונים ולמנהיג של דת חדשה שהסמל שלה הוא חצי צלב עם כדור פין-בול כסוף מלמעלה, אבל בסדר. אחר כך (או לפני זה, מי זוכר) זורקת אותו אמו המתוסכלת בזעם לתוך המראה שהוא מסתכל בה באובססיביות, אקט המשחרר אותו מהאוטיזם שהוא היה שרוי בו, היישר לתוך סצינת בלו-סקרין מדהימה בה הוא רץ בלי חולצה בין גלים בים ועל גבי לאבה בוערת הנשפכת מהר געש מתפרץ.

טומי מרגיש סבבה, דבר הגורם לו להשליך את תכשיטיה של אמו לים באקט אנטי-מטריאליסטי מובהק ולהטביל אותה מחדש. בהמשך, אחרי שמאמיני הדת החדשה יתמרדו נגד הגורו-טומי ובאותה הזדמנות יהרגו את אמא שלו, הוא יטפס (הפעם ללא עזרת אפקטים) על הרים ויעמוד מתחת למפל מים ולבסוף יזעק אל מול השמש העולה. וזהו.

כמו כל סרטיו של קן ראסל, גם "טומי" הוא חוויה ויזואלית צבעונית, פסיכדלית, קליידוסקופית, טריפית וכו' וכו' וכו', שבמקרה הזה מתאימה בול לרוק הבומבסטי שה-Who עשו בסוף הסיקסטיז/תחילת הסבנטיז ולעלילה הסופר-מקושקשת. כל העסק מוחצן, מוגזם ואקסצנטרי באופן כמעט בלתי נסבל, שאחרי כמה זמן יכול גם מאוד לשעמם, אבל שני דברים מחזיקים את הסרט: המוזיקה המצוינת והמשחק של רוג'ר דלטרי, שגם אם לא התכוון, הוא מצחיק בטירוף.

* עותק חדש של "טומי" מוקרן בקולנוע לונדון בתל אביב בימים ראשון עד חמישי ב-23:30 ובשישי ושבת ב-24:00