אש ידידותית: על הסרט "נחשון וקסמן- הספירה לאחור"

את ההחלטה ללכת ולחפור באחד הפצעים היותר כואבים של החברה הישראלית – חטיפתו ורציחתו של החייל נחשון וקסמן - קיבל הבמאי לוי זיני דווקא במלחמת לבנון השנייה. "הסרט נולד ממקום לא צפוי", מספר זיני בראיון לוואלה! תרבות לקראת שידור הסרט מחר (שבת) בערוץ 2. "משהו בתגובה הראשונית של ישראל לחטיפת החיילים דאז, בהחלטה לפתוח במלחמה, משהו בזה הטריד אותי ופשוט החלטתי ללכת אחורה, לראות איך הגבנו בעבר והגעתי לסיפור של נחשון וקסמן. היה נדמה לי שהמקרה הזה מבטא מאוד את הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות. באתי עם רצון להבין את הליך קבלת ההחלטות אצל הדרג המדיני והצבאי והאירוע של וקסמן, בגלל פרק הזמן הקצר שהוא התרחש (שישה ימים עברו מיום חטיפתו ועד פעולת החילוץ הכושלת שבה הוא נהרג - א.ד) אפשר להבין את אותו הליך".

16 שנים עברו מאז עלה רב"ט נחשון וקסמן על אותו טרמפ לכיוון רמלה, נסיעה שהסתיימה בחטיפתו ורציחתו בידי חוליית טרור של אנשי חמאס. מדינת ישראל ידעה אינספור אירועים טרגיים אולם נדמה שסיפורו של וקסמן ושל מבצע החילוץ הכושל שבמהלכו נהרג מפקד כוח החילוץ של סיירת מטכ"ל, סרן ניר פורז, נחקק עמוק בזיכרון הלאומי. "זו היתה בעצם החטיפה הראשונה לצורכי מיקוח שנעשתה", מנסה זיני לפרוט את הסיבות למילים. "אלו היו שישה ימים מאוד אינטנסיביים שנעו בין תקווה לייאוש. זו גם היתה שנה לאחר שחדשות ערוץ 2 עלו לאוויר וכל האירוע קיבל הד תקשורתי עצום".

הסרט של זיני, "נחשון וקסמן - הספירה לאחור", חוזר אל אותו שבוע דרמטי, נע יחד עם שעון האולטימטום שהחוטפים הציבו. הסרט מלווה בקטעי וידאו שלא נראו עד כה, החל משחזור האירוע על ידי החוטפים, וחושף פרטים חדשים ומשלב בתוכו ראיונות עם מקבלי ההחלטות באותו זמן - איתן הבר, ראש לשכתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין; דני יתום, מזכירו הצבאי של רבין; כרמי גילון, ראש השב"כ דאז; ואחרים.

"כל מי שהיה מעורב בפרשה דיבר איתנו מלבד איש אחד - אהוד ברק שהיה הרמטכ"ל באותה עת", מספר זיני. לדבריו, הוא ניסה אף להגיע לשני הסייענים לחטיפה המרצים מאסר עולם בכלא הישראלי אולם שירות בתי הסוהר אסר עליו לראיינם. "עשיתי מאמצים אדירים כדי שהשב"ס יאפשר לי לדבר איתם כי הם בעצם האחרונים שראו את וקסמן בחיים. דרכם היינו יכולים לקבל אולי תמונה על הימים שלו בשבי, על היחס שהחוטפים מעניקים לחטוף, אולי אפילו ללמוד מכך על היחס לגלעד שליט אולם לצערי הם סירבו".

ההשוואה עם פרשת שליט מתבקשת ומובנת. זיני הבין זאת ולכן שיבץ בתחילת הסרט קטעים העוסקים בשליט. "יש משהו מקומם בכך שכמו בחטיפת וקסמן, גם בפרשת שליט מציבים מול הציבור שתי ברירות, שחור או לבן", הוא אומר. "'או שנשחרר מחבלים שאחר כך ירצחו אותנו או שהשבוי יישאר למות בשבי'. אני לא מאמין בזה, לא מאמין בשחור-לבן. אני מאמין שיש גם דרכים אחרות".

כשזיני אומר דרכים אחרות הוא יודע על מה הוא מדבר. הסרט חושף כי באותם ימים יזם הרב מנחם פרומן חילופי שבויים בין וקסמן לשיח אחמד יאסין, יוזמה שנדחתה על הסף על ידי רבין שאף הצהיר כי 'השיח יאסין לעולם לא ישוחרר מהכלא הישראלי'. שלוש שנים מאוחר יותר ישחרר ראש הממשלה החדש של ישראל בנימין נתניהו את יאסין כחלק מהסכם בין מדינת ישראל לירדן, לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בח'אלד משעל בירדן.

"זה הכול בגלל שלמדינת ישראל אין מדיניות מסודרת בנושא", אומר זיני. "האירועים האלו הם חלק מחיינו אבל ישראל מעולם לא גיבשה מדיניות בנושא. רבין יכול להגיד שיאסין לא ישוחרר לעולם ושלוש שנים אחר כך יבוא נתניהו וישחרר אותו תמורת שני סוכני מוסד. הכול אצלנו קפריזות. תראה את האמריקאים ואת העמדה הברורה שלהם בנושא פולארד. אתה יכול לבקר את המדיניות שלהם אבל לפחות יש להם מדיניות".

לא מעט בוץ נזרק בסרט על יצחק רבין ז"ל. על פי מהלך האירועים שמתאר זיני, רבין הוא האחראי המוביל לכישלון להחזיר את וקסמן הביתה חי. "הוא היה ראש הממשלה באותם ימים ומי שהכתיב את המדיניות ואני חושב שהמדיניות היתה רעה", מסביר זיני. "רבין הוא איש שאנחנו אוהבים אבל אז באותו אירוע הוא נהג באותו חוסר מחשבה שחוזר כדפוס קבוע אצל הדרג המדיני אצלנו".

חוסר המחשבה עליו זיני מדבר הולך יד ביד עם מושג אחר העולה במהלך הסרט "גבורת הלוחמים". מין הסתמכות עיוורת של הדרגים הגבוהים על יכולתו ואומץ לבו של החייל הפשוט, הסתמכות שבאה על חשבון תכנון אסטרטגי ואימוץ כיווני חשיבה אחרים. "מה שבעיקר סקרן אותי הוא שכשיש אירוע ביטחוני מול מקבלי ההחלטות שלנו עומד ארגז כלים עצום ומשום מה הם שולחים את היד ומוציאים את מה שנקרא 'גבורת הלוחמים'. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. הסתכלתי על הפעולה הכושלת של המשט ונדהמתי לגלות שזהו אותו דבר, כלום לא השתנה. זו אותה אנרגיה. שוב 'גבורת החיילים'. השוני הוא שאז ברק היה רמטכ"ל והיום הוא שר ביטחון. שוב מציבים מול הציבור שתי אפשרויות - X ו-Y. אני טוען שזה לא הגיוני. אני מסתכל על חמאס וההתנהלות שלו בפרשת שליט ואומר: החמאס החכים מאז פרשת וקסמן, אנחנו לא".

למרות הביקורת על הדרגים המדיניים והצבאיים בפרשה, זיני מדגיש כי בתור יוצר הסרט הוא לא רוצה להצטייר כחכם בדיעבד. "נורא חששתי מהמקום הזה של החוכמה בדיעבד, זו לא מטרת הסרט. מה שבעקר ניסיתי להצביע עליו הוא כמה אנחנו שבויים בקונספציות וכמה הדרגים המדיניים והצבאיים הם אטומי מחשבה".

זיני, זוכה פרס שר החינוך והתרבות לבמאים בשנת 2000, הוא אחד מבכירי היוצרים הדוקומנטריים בישראל ולאחרונה אף מונה למנהל האמנותי של ערוץ 8. הוא החל את עשייתו הקולנועית באמצע שנות ה-70 בעריכת סרטי עלילה וסרטים תיעודיים. בין סרטיו כבמאי וכמפיק ניתן למצוא את: "הכותל בידינו", "רק כך אני יכול לראות" (שזכה בציון לשבח בתחרות וולגין של פסטיבל ירושלים), "אנפאזה" (זוכה פרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה וציון לשבח בפסטיבל אמסטרדם), ו"התוכנית להגנת עדים".

בימים אלו עובד זיני על שני סרטים דוקומנטריים מסקרנים נוספים. אחד עוסק בפרשת קו 300 והשני בדן בן אמוץ. האם הוא ינסה לתקן את העוול שעשה אמנון דנקנר לבן אמוץ בביוגרפיה הקטלנית שפרסם עליו? "דנקנר הוא לא הגיבור של הסרט שלי. בן אמוץ הוא הגיבור", מבהיר זיני ומספר שהסרט יתייחס לאלמנטים אחרים בחייו של בן אמוץ. " לדן היה ספר שנקרא 'זיונים זה לא הכול'. זו גם העמדה של הסרט שלי, שהיו עוד אלמנטים בחייו של בן אמוץ מלבד הזיונים".