פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רעש מזוקק: על "Le Noise" של ניל יאנג

      כל מה שתמיד היה באלבומיו של ניל יאנג נמצא גם באלבומו החדש, "Le Noise". הפעם פשוט הפיק אותו דניאל לנואה שהוציא את סנדק הגרנג' הכי חשוף ומדויק שהיה זה שנים

      מאז ש-"Le Noise", האלבום החדש של ניל יאנג, דלף לרשת, התנהל סוג של דיון סמוי בין לא מעט כותבים בשאלה כמה זמן לא זכינו לשמוע יצירה כל כך מרשימה מצידו של האמן הקנדי. אחד כתב שמאז "Sleeps With Angels" יאנג לא התרומם לפסגה כזו, אחרים חזרו עד לימי הקאמבק של "Freedom" ו-"Ragged Glory", והיו כאלה שאפילו הגזימו והשוו בין "Le Noise" ל-"Rust Never Sleeps" הנצחי. בדרך כלל, השוואות בין אלבומים חדשים לאלבומי עבר אצל אמנים בגיל של יאנג לא מגיעות ממקום בריא. לרוב הן נובעות מתוך צורך שיווקי של המוזיקאי או סתם מחוסר יכולת של המאזין הוותיק לקשר בין מה שנעשה פעם למה שהוא שומע כעת. לא זה המקרה של "Le Noise". האלבום החדש של ניל יאנג הרוויח ביושר כל התכתבות עם העבר, וכל אחד לפי טעמו מוזמן להחליט מהי ההשוואה המדויקת ביותר.

      עטיפת האלבום "Le Noise" של ניל יאנג (יח"צ)
      עבודת הגיטרות בתקליט הזה יכולה לשמש הסבר נהדר לנגינה המופלאה שעשתה את יאנג ואת אלבומיו למה שהם. עטיפת האלבום (סריקה)

      שלושה דברים לקחו את היצירה היאנגית המאוחרת והפכו אותה למופת של "Le Noise". השניים הראשונים הם אנשים קרובים שאיבד - הקולנוען לארי ג'ונסון, חברו הקרוב של יאנג מזה 40 שנה, ונגן ה-Steel Guitar בן קית', שפגש את יאנג ב-1971, קצת לפני "Harvest", ונגינתו הנאשווילית הקסומה ב-"Old Man" היתה רק פתיח לשיתוף הפעולה הפורה בין השניים (בהספד שכתב באתר הרשמי שלו, יאנג הגדיר את קית' "כאחד המוזיקאים הגדולים בכל הזמנים"). מיותר לציין בפני אלו ששולטים במיתולוגיה היאנגית מה מוות של אדם קרוב יכול לעשות לאלבומים שלו, אבל כדי שזה יקרה שוב היה צריך גם את הגורם השלישי: המפיק דניאל לנואה, שמוכר מעבודותיו עם בוב דילן, U2 ופיטר גבריאל, ושהצליח גם הפעם לקחת אמן ששואב את כוחו מהדיוק, מהאותנטיות ומהפשטות, ולהפשיט אותו עוד יותר.

      אחרי הכל, שניהם קנדיים, בני אותו דור (יאנג אוטוטו בן 65, לנואה זה עתה 59), מעריצים את אותם גיבורים. "בשלב מסוים, אמרתי לניל: תחשוב רגע: למה בכלל התחלנו עם זה?", סיפר לנואה ללוס אנג'לס טיימס. "עשינו זאת כי חשבנו שהגיבורים שלנו יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. ולמוזיקה הזו היה מסר. מידע שלא יכולנו לקבל מהשכונה, מחברים או מהורים. ויש לנו אחריות: לספק את המידע הזה למישהו אחר".

      ניל יאנג עם דניאל לנואה (AP , Jeff Chiu)
      אפשר היה לקבוע שזה אחד האלבומים הטובים של התקופה אלמלא הם היו מבטיחים לחזור ולעבוד ביחד בקרוב. לנואה (מימין) ויאנג (צילום: AP)

      כל אלו גם היו פחות או יותר באלבומים האחרונים של יאנג. למרות מספר נפילות בין רצועה לרצועה, יאנג המשיך לגעת ("Prairie Wind"), לבעוט ("Living With War"), לחטט ("Chrome Dreams II") ולהקפיץ את הדופק ("Fork in the Road"). אף אחד מהאלבומים הללו לא בייש את נעוריו של יאנג, בכולם אפשר היה למצוא פנינים שירסקו את הלב מחדש, אלא שלנואה הצליח ללטש את כל אלו ליצירה אחת מרתקת ושלמה ב-"Le Noise".

      הוא הושיב את יאנג לבד עם הגיטרה, אבל לא עם זו האקוסטית (יאנג: "כולם מקשרים בין אקוסטי לסולו. אבל ברגע ששמענו את החשמלית לבד, התחלנו לקשר בין החשמלי לסולו"). הוא הוסיף רק אפקטים, שיחק עם הקול הנצחי של יאנג, והשיג תוצאה מחוספסת וחושפנית ששורפת אותך מהשיר הראשון. "זה כמו לזרוק לאוויר את כל החתיכות ולרוץ דרכן, והן כולן נדבקות אליך", תיאר יאנג את עבודת הסאונד של לנואה. "אבל הקסם האמיתי זה החתיכות שהוא בחר לעשות זאת איתן".

      ניל יאנג (GettyImages , Fergus McDonald)
      "זה כמו לזרוק לאוויר את כל החתיכות ולרוץ דרכן, והן כולן נדבקות אליך". יאנג (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      הפתיחה של האלבום מסחררת עם "Walk With Me", שיר בו יאנג מספר, כנראה לאור הטרגדיות האחרונות, על חשיבות החברים שליוו אותו לאורך הקריירה, ואולי גם מתכתב עם אלו שחשבו שהוא לא מסוגל להיות חבר נאמן בלהקה או הרכב כלשהו. הריחוף נמשך גם בשני השירים הבאים – "Sign of Love" ו-"Someone's Gonna Rescue You" - ולא נעצר בהפוגה האקוסטית, "Love and War", שיר בו יאנג מודה שגם בגילו וגם אחרי כל כך הרבה שירים בנושא הוא לא באמת מצליח להבין מהן מלחמה ואהבה. עבודת הגיטרות בתקליט הזה יכולה לשמש הסבר נהדר לנגינה המופלאה שעשתה את יאנג ואת אלבומיו למה שהם. דווקא ללא להקת ליווי אפשר להבין היטב איך גיטריסט שהוא לא וירטואוז מחונן יכול לרגש בכל פריטה, בעזרת התשוקה והעוצמה הפנימית שלו. יש בתקליט הזה הכל: חיפוש עצמי, בחינת ההווה והעבר, פוליטיקה, אקולוגיה וכל הנושאים שבלטו באלבומיו הקודמים.

      חובבי יאנג הרגיש והרך אולי יתקשו בתחילה להתמודד עם היצירה המיוחדת הזו, אבל גם הם, כאשר ישמעו את "Hitchhiker", השיר הכי חזק של הקנדי מזה הרבה מאוד שנים, יתרסקו סופית. השיר אמנם נכתב בימי "Harvest Moon", בתחילת העשור הקודם, אבל לא מעט בזכותו של לנואה הוא הרבה יותר מתאים לאלבום והתקופה הנוכחיים. מדובר באחד השירים הכי חושפניים שיאנג כתב אי פעם, ובו הוא מספר על חוויות הסמים והמצליחנות שלו בצורה הכי לא שגרתית – זו שתמיד אפיינה את גישתו הכנה והשונה לנושא לאורך השנים. "ניסתי להשאיר את העבר שלי מאחור, אבל הוא משיג אותי", מקונן יאנג, ולא בפעם היחידה בתקליט.

      יהיו שיגדירו זאת כאחד האלבומים הטובים והמרתקים של השנים האחרונות, אבל בואו נמתין קצת עם ההכרזות האלו. יאנג ולנואה הבטיחו לשוב ולעבוד יחד בקרוב, וכולנו זוכרים מה קרה במפגש המחודש של לנואה עם בוב דילן ב-"Time Out of Mind".

      ניל יאנג, "Le Noise" (לייבל: Reprise)