פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בגוב האריות: על דניאל לנואה

      דניאל לנואה לא רק עומד מאחורי אלבומי מופת של ענקים כמו U2, בוב דילן ועתה גם ניל יאנג. הוא גם אחד המוחות המבריקים של המוזיקה הפופולרית וסוג של מחיה מתים. פרופיל

      הכינוי הלא הרשמי של המפיק דניאל לנואה הוא "מחיה המתים". הוא זכה לטייטל המחמיא בזכות היותו המשיח המוזיקלי שהצליח להחיות את הקריירה של ווילי נלסון (באלבום "Teatro" משנת 1998), אמילו האריס (עם האלבום "Wrecking Ball' משנת 1995) ובעיקר בזכות שני האלבומים הגדולים ביותר של בוב דילן ב-25 השנים האחרונות, "Oh Mercy" ו-"Time Out of Mind". אבל בחודש יוני האחרון, המוזיקה בחייו של מחיה המתים כמעט ונדמה.

      זה קרה כשלנואה, כיום תושב לוס אנג'לס, נסע עם האופנוע המשוכלל שלו ברחבי העיר, כשמתוך חניה של מרכז קניות הגיחה מכונית מבלי לשים לב אליו. כדי שלא להתנגש בו, סטה לנואה בחדות וסיים בתוך תא טלפון. "אני זוכר ששכבתי שם עם הפנים למעלה וחשבתי שאני הולך למות", סיפר לנואה לרשת CBC הקנדית. "אנשים הסתכלו על הקסדה שלי ואמרו שיהיה בסדר. ואז הגיעו הרופאים והתחילו לחבר אותי לצינורות וחשבתי – אלוהים, אני אצטרך לבטל את כל הטור שלי (עם ההרכב החדש Black Dub). ומה יהיה עם ניל?".

      בהזכירו את ניל, כיוון לנואה כמובן לניל יאנג, עמו עבד באותם ימים על "Le Noise", אלבומו החדש של הזמר הוותיק אותו הפיק מוזיקלית. כשיאנג שמע על התאונה, כך הוא מספר, הוא מיד שלח חבר שלו שהוא רופא שיבדוק אם מטפלים בששת הצלעות השבורות של לנואה ובדימום הפנימי המאסיבי ממנו סבל כמו שצריך. "התחלתי להרגיש יותר טוב בעצמי כשהבנתי שהוא יתגבר", אמר יאנג על תהליך החלמתו של לנואה, שאחרי זמן קצר בכסא גלגלים וזמן לא קצר של טיפולי פיזיותרפיה, כמעט והחלים לגמרי. מחיה המתים הצליח במבחן החשוב של חייו – להחיות את עצמו.

      דניאל לנואה (GettyImages)
      ומה יהיה עם הטור? ומה עם ניל? דניאל לנואה בהופעה (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      כדי להבין את החשיבות שמייחס יאנג לעבודה עם לנואה על "Le Noise", לא צריך להסתפק רק בעובדה שהאלבום הוא פרפראזה על שמו של לנואה (Lanios). אפשר גם להביט בתמונות הפרומו שהסכים יאנג לצלם עבור האלבום – בכולן נכלל לנואה, כשביפות שבהן הם ישובים ברכב כשיאנג מקדימה ואילו לנואה, כמו נווט בטיסת קרב, במושב האחורי.

      אפשר גם להסתפק בכינוי האחד שיאנג משתמש בו כדי לתאר את לנואה ("גאון") ואפשר גם להעריך את העובדה שזו הפעם הראשונה שהשניים עובדים ביחד. לא שללנואה חסר ממליצים ברזומה, אבל יאנג, כמו יאנג, הגיע ללנואה דווקא בגלל יצירתו עם Black Dub. כי בעבור יאנג, קורות החיים מיותרות - אתה טוב בדיוק כמו היצירה האחרונה שלך. אבל הרבה לפני הקסם שחולל לנואה ב-"Le Noise", כדאי לחזור אחורה ולהבין למה המפגש בין השניים הוא לא רק מפגש פסגה בין אסכולות שעיצבו את המוזיקה הפופולרית, אלא רגע חשוב בדיסקוגרפיה העמוסה עד להתפקע של יאנג. ומכיוון שיאנג די מוכר, כדאי לראות שגם הצד השני של המשוואה לא פחות חשוב.

      ניל יאנג עם דניאל לנואה (AP , Jeff Chiu)
      הנווט והטייס. ניל יאנג עם דניאל לנואה (צילום: פרומו, באדיבות AP)

      דניאל לנואה (59) נולד בקוויבק שבקנדה וגדל בהמילטון. הוא גדל בסביבה מוזיקלית והחל לנגן כבר בגיל צעיר, כשעד גיל 15 בנה עם אחיו, רוברט אולפן ביתי שהיה למקלט עבור מוזיקאים מהסביבה. האולפן הלך וצבר שם, עד שעשור לאחר הקמתו הגיע לבקר במקום מוזיקאי אנגלי אחד, ששמע הקלטה שנעשתה באולפן והיא מצאה חן בעיניו. למוזיקאי קראו בריאן אינו, וכמו כמעט כל מי שנפגש עמו, חייו של לנואה השתנו ללא הכר. אינו אימץ את לנואה וחלק איתו את תגליות האולפן המרתקות שלו בתחום האמביינט והמוזיקה האלקטרונית. בתמורה, לנואה הפיק כמה מהיצירות שקשורות באינו ואפילו במשפחתו: הוא הפיק מוזיקלית את "Apollo: Atmospheres and Soundtracks", אלבום שהקרדיט ניתן בו לבריאן, לאחיו רוג'ר וללנואה, וכמה שנים לאחר מכן את "Voices", האלבום המבריק של רוג'ר.

      אלא שמעבר לקשר האמנותי החם בין השניים, הקרבה לאינו הצמידה את לנואה לשמות הגדולים שחיפשו אחר האנגלי ומצאו איתו את הקנדי. "באותם ימים הייתי די מבודד ונתתי את הנשמה לאלבומי האמביינט עם בריאן", סיפר לנואה בראיון לפיצ'פורק. "כולם התקשרו – דיוויד בואי, איגי פופ למחרת – כולם חיפשו את בריאן". אלא שכשהגיעה השיחה מ-U2, רגע אחרי הפריצה של האלבום "War', אינו איבד עניין: "לא עסקתי במוזיקה כזו לפני כן", סיפר אינו "ולא הייתי בטוח שאני האדם המתאים לכך. אבל ידעתי שדן (הכוונה ללנואה – ע.ש) טוב בצד הזה ואמרתי – למה לא שנינו?". ולנואה? "חיפשתי לנעוץ שיניים ברוקנרול", הוא הסביר בראיון, וכנראה שהגרון של בונו של אמצע שנות ה-80 זה הכי קרוב ללנעוץ שיניים ברוקנרול שיש.

      דניאל לנואה עם U2 (AP , Reed Saxon)
      לנעוץ שיניים ברוקנרול. דניאל לנואה עם U2 (צילום: AP)

      "The Unforgettable Fire", התוצר הראשון בעבודה המשותפת של אינו ולנואה עם U2, הוא מסוג האלבומים שההתאהבות בהם היא מיידית, אבל הכניסה שלו לנצח מצריכה האזנות חוזרות ונשנות. גם 25 שנים אחרי שיצא, שירים כמו "Wire" או "Indian Summer Sky" מדגימים איך לנואה לקח את לימודי האווירה אותם רכש בבית מדרשו של אינו והשכיל להלביש אותם על להקה רעבה שרוצה להגיע לקהל רחב ככל האפשר. "Indian Summer Sky", נפתח כשהגיטרה ההפוכה המפורסמת של דה אדג' מהדהדת ברקע ובמקביל חטיבת הקצב נבנית באיטיות עד שהשיר מתייצב, ומשם – הקול של בונו סוחף כיחידה בפני עצמה. אם משווים שיר כמו זה לשירים ישנים ומוצלחים לא פחות של U2 כמו "Sunday Bloody Sunday", אפשר לשמוע את הרווח והמרחב שנוספו למוזיקה של U2, רווח שאפשר להתמודד עם העוצמות הדחוסות של הלהקה באותם ימים.

      גם אם "The Unforgettable Fire" נחשב בעיני רבים (וגם בעיני החתום מעלה) כרגע השיא של U2 שלא חזר על עצמו, אי אפשר להתעלם מהגאונות ההפקתית שלנואה ואינו הפגינו ב-"The Joshua Tree", אלבום שכמעט פירק את הלהקה בעשייתו אבל הוציא את חבריה מצליחים וגדולים פי כמה מכשנכנסו אליו. לנואה ואינו ריכזו את המאמץ בפירוק האמוציות של הלהקה לתוך המנונים גדולים ורחבים כמו "Where The Streets Have No Name", שיר שאפשר להרגיש בו את הניכור והקסם של רחובות ניו יורק גם אם לא ביקרת בהם מעולם, לצד זעם פוליטי כמו ב-"Bullet The Blue Sky", שיר U2 מושלם בחלוקת העבודה בין הבס-תופים, הגיטרה של דה-אדג' והפריסטייל של בונו.

      גם "Mothers of the Disappeared", השיר הסוגר את האלבום, נחשב לפסגה הפקתית של אינו ולנואה, שהצליחו להמחיש ממש את פעימות הלב עליהן בונו שר. בסוף אותו תהליך, לנואה החזיק ביד את פסלון הגראמי הראשון בקריירה שלו, כש-"The Joshua Tree" זכה בפרס אלבום השנה. נעיצת השיניים ברוקנרול הושלמה ואף התעצמה כשלנואה תפר עם אינו את "Achtung Baby", לאחריו רק מספר כפרים נידחים באפריקה שבונו לא הספיק לדרוך בהם לא ידעו מי אלו U2.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      זיכה את לנואה בפסלון גראמי ראשון. עטיפת "The Joshua Tree" של U2 (סריקה)

      בין שני האלבומים הראשונים שהפיק עם אינו לבונו ושות', לנואה הספיק להפיק אלבומים לאמנים אחרים, כששניים מהחשובים בהם הוקדשו לפיטר גבריאל: ב-1985 הוא סייע לראשונה לסולן ג'נסיס לשעבר עם הפסקול ל"בירדי" של אלן פארקר ושנתיים לאחר מכן, הוא יצר את הפלטפורמה לפריצת הסולו הגדולה של גבריאל, עם "So", אלבום שבו החיבה המשותפת של השניים ללהיטי פופ מורכבים תביא לגבריאל שיר ראשון – ויחיד – במצעד האמריקאי.

      אבל גם אם "Sledghammer" הוא השיר הזכור ביותר מ-"So", דווקא "Mercy Street" מדגים את ההשפעה העצומה של לנואה על גבריאל באלבום הזה. השיר המכושף הזה מעוצב באחד האינטרואים היפים בתולדות הפופ, כשגבריאל שר בלחישה (בוודאי לעומת הצעקנות של "Sledghammer") את הגישה שעיצבה להקות מצליחות כמו Elbow, שאף כיסו את השיר בעצמם. קאבר שמסביר יותר טוב את עוצמת ההפקה של לנואה, הוא דווקא זה של Fever Ray הנהדרת, שהשתמשה בהוק הפעמונים ובבייס-דראם הבסיסיים של השיר, ליצור גרסה אפלה ומבריקה לא פחות – שכולה מחווה להפקה המוזיקלית המקורית של השיר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אבן דרך בהפקה המוזיקלית של לנואה. עטיפת האלבום "So" של פיטר גבריאל (סריקה)

      לקראת סוף שנות ה-80, מצויד גם באלבום מעולה שהפיק לרובי רוברטסון, נראה שלנואה מגיע לשלב זרי הדפנה. הוא מתחיל לעבוד על אלבום הסולו שתכנן זה זמן רב, בו ישיר בשתי השפות בהן חי – אנגלית וצרפתית (לנואה הוא צרפתי-קנדי) ובו יתארחו חבריו הטובים – לארי מולן ואדם קלייטון מ-U2 והאחים לבית אינו. אלא שאז, באופן קצת אברהם גרנטי, הקשרים והגורל זימנו ללנואה את אתגר חייו: בוב דילן החל להתאושש מפציעה ביד, ואחרי מחסום כתיבה לא קל שב לכתוב שירים חדשים. כשבונו בא לבקר אותו בביתו ושאל אם יש שירים חדשים, השיב לו דילן בחיוב ושהוא מחפש מישהו שיידע מה לעשות איתם. בונו נקב בשמו של לנואה, שהגיע להופעה של דילן בניו אורלינס. "מאד נדיר למצוא מישהו שיודע גם לנגן וגם להפיק מוזיקלית באמצעים מודרניים", אמר דילן על לנואה בראיון. "זה היה חסר לי בעבר".

      את המשפט "זה היה חסר לי בעבר" יש לתרגם ל"אלוהים, גם אני מבין איזה חרא אלבומים יצאו לי בשנות ה-80". דילן, שבמשך עשור ניסה למצוא מחדש את הקול החילוני שלו אחרי אלבומי הלידה מחדש "Slow Train Coming" ו-"Saved", נאבד בין הפקות בינוניות לכתיבת שירים חלשה. הוא חזר רק כשלנואה אילץ אותו לחשוב מהר, חזק וחד יותר, כפי שדילן בעצמו העיד בביוגרפיה שלו. לדבריו, אין מפיק עקשן יותר מלנואה במציאת הצליל הנכון, גם במחיר של התכסחות עם האמן ועשרות השיחות במגרש החניה שניהלו השניים כדי שהנגנים לא ישמעו או הבידוד המוחלט של דילן, כפי שהיה בסשנים רבים של השניים, הם עדות לכך.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      דילן הודה שלנואה הוא מה שהיה חסר לו בעבר. עטיפת האלבום "Oh Mercy" של בוב דילן (סריקה)

      התוצאה היתה אלבום מופת של ממש - "Oh Mercy" שיצא ב-1989 עם שירים כמו "Political World", שהשיב את דילן חד הלשון של "Masters of War" ו-"It's Alright Ma, I'm Only Bleeding", לצד עוד הברקות הפקתיות של לנואה כמו "The Man With The Long Black Coat" המפחיד ו-"What Was It You Wanted", סגירת החשבון האחרונה של דילן עם אלוהים לעשור ההוא. הצליל המדויק וההדוק של האלבום השיב את דילן למבקרים ולקהל, עם מקום שישי בטבלת המכירות באנגליה ו-30 במצעד האמריקאי, אחרי עשור כמעט שחון במכירות.

      שמונה שנים לאחר מכן, כששוב דילן נראה תקוע ושחוק, לנואה הגיע כדי לחלץ אותו בשנית. דילן היה אחרי ארבע שנות שכתובי טקסטים כשלנואה החל לעבוש איתו על מה שנגמר כ-"Time Out of Mind" (שנת 1997), אחד מאלבומיו הגדולים של דילן, בתוכו גם נכלל השיר שהוא אולי פסגת ההפקה של לנואה עם דילן – "Not Dark Yet", שיר חם ומרגש שבו דילן מכיר בסופיות הקול שלו, שמגיע רק עד גובה מסוים וגם בסופיות החיים שלו. למרות חיכוכים הולכים וחוזרים באולפן בין לנואה ודילן ("הוא אקסצנטרי. הוא לא ממש אוהב דמוקרטיה", אמר עליו לנואה), השניים התחבקו בחום כשהאלבום זכה בפרס אלבום השנה בטקס הגראמי. בעיני רבים, דילן לא שב להוציא אלבומים באותה הרמה מאז.

      דניאל לנואה עם בוב דילן (AP , Mark Lennihan)
      באולפן היתה פחות הרמוניה. לנואה ודילן חבוקים עם פרס הגראמי (צילום: AP)

      מפיקים מוזיקליים, מרע מוכיח ועד טרבור הורן, הם עם שקיבל על עצמו לפעול מאחורי הקלעים עד השלב שבו אמא שלהם שואלת מה הם עושים. לנואה, למרות הפרסום הרב שרכש בזכות הצלחת הפקותיו, לא ויתר גם על הביטוי האישי והוציא מספר אלבומי סולו. הבולט שבהם הוא "Shine" משנת 2003 (מומלץ גם להאזין ל-"Acadie" ול-"The Beauty of Winona"), שבו גם לו נמאס והוא הביא את בונו ואת אמילו הריס לשיר איתו, כדי שיהיה עם מה לקדם את האלבום.

      אלא שגם יתר אלבומי הסולו שלו, לא כולם מבריקים, הם לא הבעיה העיקרית של לנואה. בעשור האחרון הוא עומד מאחורי אלבומי אובדן הדרך של U2, אותם חלק עם שלל שמות ביניהם אינו כמובן, סטיב לילווייט ו-Flood. שכולם לא הצליחו לגרום למד הנפיחות של בונו להפסיק להשתולל ולמעשה אפשרו את הקרב שמתנהל בימים אלו על המורשת של U2, זו שהולכת ונאכלת בשל שילוב בין ניג'סיות פוליטית למוזיקה בינונית ומטה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      יאללה, שבונו יבוא וזהו. עטיפת האלבום "Shine" של לנואה (סריקה)

      בנקודה הזו, "Le Noise" הוא לא רק אלבום נפלא שממציא את ניל יאנג מחדש כסינגר-סונגרייטר חשמלי ששר בחללים מהדהדים על רקע קולות מוכפלים, שהופכים את המילים שלו ברורות וחזקות יותר; "Le Noise" הוא למעשה הקאמבק הגדול של לנואה, עם הפקה מוזיקלית חשובה ומשמעותית ראשונה בעצם מאז "Time Out of Mind". ייתכן וזו הסיבה שיאנג העניק ללנואה את הכבוד העצום שבקריאת האלבום על שמו – יותר משהוא חשוב ליאנג, הוא משמעותי לשובו של לנואה למרכז הבמה. כך, עם התאונה הכמעט קטלנית והאלבום החדש והמפורגן להפליא של יאנג, לנואה הפך לאחד מבני האדם היחידים שזכה לתחיית המתים – פעמיים.