וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מאניה דיפרסיה: על האלבום החדש של מאניק סטריט פריצ'רז

דנה קסלר

3.10.2010 / 10:52

האלבום חדש של מאניק סטריט פריצ'רז מזגזג בין המנונים בומבסטיים לבין שירים משעממים. את הפנינים שבו צריך לדלות בפינצטה

"It's Not War) Just the End of Love)", הסינגל הראשון מהאלבום החדש של המאניק סטריט פריצ'רז, "Postcards from a Young Man", הוא המנון האצטדיונים הגדול, הגרנדיוזי והאפקטיבי ביותר שהם הוציאו זה שנים, והוא בקלות מצליח להתחרות עם ההמנונים הגדולים שלהם מימי קדם. שיר הנושא, שבא אחריו באלבום, גם הוא להיט גדול ואופורי, מלא הוד והדר, שממשיך את הקו המתוזמר וההמנוני. וכך גם "Some Kind of Nothingness", בו מתארח איאן מקאלך, סולן אקו אנד דה באנימן, כשהוא מחוזק במקהלת גוספל נלהבת, שצצה כל כך הרבה פעמים לאורך האלבום עד שבא לירות בה.

אחרי שלושה שירים ניתן לקבוע בוודאות שהמאניקס חוזרים באלבומם העשירי לפאזה הבומבסטית שלהם, המכילה להיטי רוק אצטדיונים ענקיים עם עיבודים מלאי כלי מיתר. הבאסיסט/כותב הטקסטים ניקי ווייר הודה בראיון שהאלבום הזה מכוון למיינסטרים ולקהל כמה שיותר רחב, ואמר שהרעיון מאחוריו היה לעשות משהו כמו "ואן היילן מנגנים סופרימז או קווין מנגנים אבבא". במילים אחרות, האלבום החדש חוזר לאווירה של "Everything Must Go" ו-"This Is My Truth Tell Me Yours" – האלבומים הנפוחים של המאניקס מסוף שנות התשעים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אולד או ניו מאניקס? תמונה של טים רות על עטיפת Postcards from a Young Man/מערכת וואלה, צילום מסך

פעם נהגו מעריצי המאניק סטריט פריצ'רז לעשות הבחנה בין ה"אולד-מאניקס" ל"ניו-מאניקס". לשם הבהרה: ה"אולד-מאניקס" היו להקה שהתאפיינה ברטוריקה מהפכנית, אידיאולוגיה מרקסיסטית ולוק גלאמי, והם שרדו במשך שלושה אלבומים, עד היעלמותו של ריצ'י ג'יימס אדווארדס - גיטריסט הקצב, כותב טקסטים והמוזה של הלהקה, שנעלם בפברואר 95', אחרי צאת האלבום השלישי, “The Holy Bible”. ה"ניו-מאניקס" הוא כינוי גנאי לכל מה שבא אחר כך, זאת אומרת אחרי שהמאניק סטריט פריצ'רז הפכו מלהקה חתרנית, פרובוקטיבית ומלהיבה, ללהקת אצטדיונים משעממת ומעייפת שחולקת קהל עם דיוויד גריי.

זאת החלוקה המסורתית, ורבים ממעריצי הלהקה המקוריים נטשו אותה לאחר שלושה אלבומים, התכחשו לניו-מאניקס, ואפילו התביישו בהם. קל לבטל כל מה שהמאניק סטריט פריצ'רז עשו אחרי 95', אבל האמת היא שהם הוציאו הרבה יותר אלבומים בלי ריצ'י מאשר איתו. ועד כמה שזה מוזר, לפעמים נדמה שהחלוקה הישנה כבר לא רלוונטית. הרי במהלך השנים הספיקו המאניקס לחזור לסאונד של האולד-מאניקס ובחזרה.

ב-"Send Away the Tigers", שיצא לפני שלוש שנים, חזרו המאניק סטריט פריצ'רז לימי הגלאם והפוסי-מטאל של אלבום הבכורה המופתי שלהם, "Generation Terrorists". ובשנה שעברה יצא "Journal for Plague Lovers" – אלבום מחווה לריצ'י, שהוקלט בעקבות שינוי הסטטוס שלו מנעדר למת, כמעט 14 שנה לאחר היעלמותו המסתורית. האלבום כולו בוסס על טקסטים שריצ'י השאיר מאחור, והסגנון המוזיקלי כמובן כיבד את זכרו.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו
מאניק סטריט פריצ'רס, 2006. Dave Hogan, GettyImages
כל פעם שרוח הרפאים של ריצ'י מעיקה מדי, המאניקס מרגיעים את עצמם עם תזמורת טובה./GettyImages, Dave Hogan

שני האלבומים הללו החזירו לי את האמונה במאניק סטריט פריצ'רז, אבל נראה שזה היה בלתי נמנע שבאיזשהו שלב הם יעשו אחורה-פנה ויחזרו שוב לפאזה האחרת שלהם, הדשנה והמנופחת. אחרי הכל, שני הצדדים הללו הם כבר חלק בלתי נפרד מהזהות של הלהקה, ונראה שבכל פעם שרוח הרפאים של ריצ'י נעשית מוחשית ומעיקה מדי, המאניקס מרגיעים את עצמם עם איזו תזמורת טובה.

אם פעם הייתי מזדעזעת מעצם הרעיון, היום אני בגיל שאני יכולה לומר שזה לא בהכרח דבר רע - השאלה היא איך עושים את זה. ואין מנוס מלהודות ש-"It's Not War) Just the End of Love)", הוא שיר אופורי די נהדר. ההפקה הענקית, התזמור המפואר, הפזמון הסוחף – הכל עובד פיקס. והקליפ, בו מגלם השחקן הוולשי מייקל שין שחקן שחמט המבוסס על דמותו של גארי קספרוב, הגומר טורניר שחמט במזמוזים על השולחן עם השחמטאית הרוסייה נגדה הוא משחק (אנה פריל), כמובן נועד להגדיל את האפיל המסחרי של השיר. אבל זה לא תמיד עובד.

ניקי ווייר וג'יימס דין ברדפילד מלהקת מאניק סטריט פריצ'רז, 2007. Rosie Greenway, GettyImages
כנראה שגם בניו-מאניקס יש משהו. מאניק סטריט פריצ'רז/GettyImages, Rosie Greenway

האלבום מלא בשירים משעממים שנשמעים כאילו נשלפו מהבק-קטלוג של המאניקס (מהתקופה המביכה). "Golden Platitudes" המתחזה לאפי ו-"I Think I Found It" הם שירים מיותרים לחלוטין; "(The Descent (Pages 1 & 2" הביטלסי נשמע כמו שיר חלש של אואזיס; "Hazelton Avenue" צ'יזי ברמות מעוררות צרבת (ומה שעוד יותר גרוע זה שהוא מזכיר את "It Ain't Over ‘til It's Over" של לני קרביץ!); והאמת שגם השיר עם איאן מקאלך די מחורבן.

בהמשך האלבום מתאוששים המאניק סטריט פריצ'רז מכל הזבל הנפוח הזה לטובת עוד שיר רוק כמו שצריך: ב-"A Billion Balconies Facing the Sun" הופכת הגיטרה של הסולן/גיטריסט ג'יימס דין ברדפילד לזו של סלאש, ככל הנראה כדי לגרום לבאסיסט האורח, דאף מק'קייגן מגאנס נ' רוזס, להרגיש בבית. זה מסוג הרגעים שעצוב במיוחד להיזכר בריצ'י – איך הוא היה נהנה להחליף טיפים על ספריי לשיער עם דאף.

עוד שני שירים ראויים לציון הם "Auto-Intoxication" – השיר הכי טוב באלבום - שמשלב את הגיטרות הנהדרות של ברדפילד עם הקלידים של אורח וולשי מכובד, ג'ון קייל (לא שאפשר היה לזהות אם זה לא היה רשום ברשימת הקרדיטים), ו-"The Future Has Been Here 4 Ever", שמזכיר את "Making Plans for Nigel" של XTC. מה שטוב במיוחד בשיר זה שניקי ווייר שר אותו. קולו העקום של ווייר תמיד מהווה אנטיתזה למזג ההרואי של ג'יימס דין ברדפילד, מה שאוטומטית מוריד את מפלס הבומבסטיות, וגם עושה חשק לשלוף מהמדף את אלבום הסולו של ווייר, "I Killed the Zeitgeist".

לסיכומו של עניין, "Postcards from a Young Man" הוא אלבום מעורב, שצריך לשלוף ממנו את השירים הטובים בפינצטה. קשה מאוד לצלוח את כולו מבלי להיחנק מרוב פומפוזיות, אבל יש בו גם כמה נקודות אור. לקח לי כמה שנים להשלים עם זה, אבל כנראה שגם בניו-מאניקס יש משהו.

מאניק סטריט פריצ'רז, "Postcards from a Young Man" (ייבוא: NMC)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully