פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רוץ לי גוץ לי: "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי

      ספרו של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", לא באמת מסביר למה הוא כותב או מדוע הוא רץ, אבל הוא מלא חן

      בסוף הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" מובאות כמה תמונות צבע של הסופר היפני הרוקי מורקמי בתחרויות ובאימוני ריצה. רואים אותו ביוון, משלים את המרתון הראשון שלו; מתאמן בבוסטון לגדת אגם צ'ארלס; ומשתתף בטריאטלון ביפן ב-1997. התמונה היפה והנוגעת ביותר ללב היא מ-1996: מורקמי נראה שם חוצה את קו הסיום של האולטרה מרתון באגם סולומה, יפן. הוא מניף את הידיים בצורה מעט ילדותית, ועל פניו יש חצי חיוך עייף. השעון מעליו מראה 11 שעות ו-42 דקות, הזמן שלקח לו לעבור בריצה 100 קילומטרים. מסביב אפשר להבחין בלא יותר משתיים-שלוש דמויות מטושטשות. נראה שמורקמי חוגג בעיקר עם עצמו.

      קשה מאוד להעביר במלים את המאמץ החולני שנדרש בשביל לרוץ 100 קילומטרים - מרחק השקול לשני מרתונים רצופים ועוד 16 קילומטר. גם לא נראה שמורקמי מעוניין בכך במיוחד. "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" הוא לא בדיוק ספר על ריצה, והוא גם לא ממש אוטוביוגרפיה. הוא קצת משניהם וקצת משהו אחר, ויותר מכל הוא מעין יומן מתקופה רפלקסיבית בחייו של הסופר היפני. אני משער שאפשר לקבל מידע הרבה יותר טוב על הביוגרפיה של מורקמי מוויקיפדיה, ובטח שיש דרכים יעילות יותר להתכונן למרתון. אבל את תחושותיו הפנימיות של הסופר עם הופעתם של הסימנים הראשונים של ההזדקנות, וכן רמזים למשבר כתיבה - המבוטא באמצעות עיסוק במשבר ריצה - לא תמצאו בשום מקום אחר.

      החיים כמרתון

      מורקמי החל לכתוב את הספר בשנת 2005, כשהוא בן חמישים ושש. מתחילת שנות השמונים הוא מתאמן בריצה למרחקים ארוכים. מאז הוא גם כותב. הוא סופר פורה ורץ חרוץ, המשתתף במרתון מדי שנה, ולאחרונה גם בטריאטלונים. בעת כתיבת הספר, הוא מתכונן למרתון ניו יורק. על רקע האימונים, עולות בו מחשבות שונות על כתיבה, על ריצות, ועל האופן שבו שתיהן השתלבו, ובעיקר עיצבו, את חייו. לבסוף מגיע המרתון, ואחריו תחרות נוספת. זה, פחות או יותר, הספר כולו.

      קראתי כמה ספרים של מורקמי, ובכולם חשתי שהדמויות הראשיות שילבו שתי תכונות שנראו לכאורה סותרות: גרעין פנימי יציב אך לא מלוטש, לצד נטייה לפסיביות בכל הנוגע להתנהלות בעולם ה"אמיתי". זה ההיפך מהנטייה המערבית: הניסיון לשלוט במציאות החיצונית תוך התמוטטות עצבים פנימית. כך גם מורקמי ב"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" - שילוב של נחישות ומשמעת עצמית עמוקה, לצד התנהלות לא רציונלית כמעט.

      מורקמי מכנה את "על מה אני מדבר" ספר זיכרונות, אולם הוא מקמץ בפרטים ואינו מזכיר אפילו במילה את רוב ספריו. יש רק אפיזודה אחת אותה הוא כן מתאר לעומקה: ההחלטה להיות סופר. באותה תקופה הוא היה בעלים של מועדון ג'ז. וכך כותב מורקמי: "אני יכול לקבוע בוודאות את הרגע שבו עלה בדעתי לכתוב רומן. זה היה פחות או יותר בשעה אחת וחצי בצהריים ב-1 באפריל 1978. אותו יום ישבתי ביציע של מגרש הבייסבול בג'ינגו, שתיתי בירה וצפיתי במשחק". כאן מגיע תיאור ממושך למדי של המשחק, שבשיאו "קולו החד של המחבט בעת פגיעתו בכדור המהיר הדהד ברחבי המגרש. הילטון הקיף חיש מהר את הבסיס הראשון והגיע במהירות אל הבסיס השני. זה היה הרגע שבו עלה בדעתי הרעיון: 'זהו, אני אכתוב רומן'".

      ההחלטה להפוך לאצן, שהתקבלה באותן שנים בערך, נותרת סתומה לא פחות. את המרתון הראשון שלו ערך מורקמי לבדו, באתונה. הוא כבר היה סופר מתחיל שזכה להצלחה מסוימת. את הנסיעה לאתונה הוא קיבל במסגרת עסקת יחסי ציבור. נסיעה תמורת כתבה לאיזה מגזין. באיזו גחמה משונה, הוא החליט שהכתבה תהיה שחזור של ריצת המרתון המקורית, בין מרתון לאתונה. הוא נסע נחוש, מלווה בצוות צילום, אבל החום באתונה הפתיע אותו, והוא בקושי סיים את הריצה.

      העיקר להמשיך לרוץ

      זהו? אדם הופך לאחד הסופרים המצליחים בדורו בגלל שהוא ראה חבטה מוצלחת במשחק בייסבול? רץ מרתון כי הוא קיבל כרטיס טיסה חינם? ברור שמורקמי לא מאמין בכך בעצמו. אני חושב שהוא מנסה לומר לנו שבלב הדברים הכי חשובים בחיים ניצב חור שחור שאינו ניתן להסבר או לתיאור, שבו המילים נעצרות. זה לא מסר חדש במיוחד, אבל מורקמי מגיש אותו, כמו תמיד, בהרבה חן. מכאן הולך ונפרס לאורך הספר ציר בו הריצה והכתיבה משמשות אחת כמטפורה של השנייה. שתיהן פורחות יחדיו, ושתיהן שוקעות. בעמודים האחרונים אנו עוזבים את מורקמי כשהוא נחוש להמשיך לכתוב ולרוץ עד אחרון ימיו, גם אם התוצאות יידרדרו, גם אם הלהט יאבד.

      כמו מורקמי ב-2005, גם אני מתאמן כעת למרתון ניו יורק. אני מזדהה עם תחושות החרדה והמתח שהמירוץ מעורר בו, אבל יותר מכל, גם אני מתקשה להסביר מה זה העניין הזה עם הריצה. כלומר, אני מסוגל לדבר שעות על יתרונותיה של הריצה, אבל אני יכול גם להסביר את היתרונות בצמחונות, בלימודים לתואר שני ובביקורים קבועים אצל רופא המשפחה, ובכל זאת - אני לא עושה אף אחד מהדברים האלו.

      השאלה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ריצה" נותרת, אם כן, ללא מענה. גם לא ברור על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כתיבה. מודע למיסתורין, מציב אותן מורקמי זו מול זו, וכך מבקש מהן לספר אחת על השנייה. עבורו, הריצה והכתיבה הן קודם כל משמעת עצמית, חריצות והשקעה, ורק אחר כך, כישרון. והעיקר, מעל שתיהן מרחפת חוסר תכלית מסוימת, כמו במירוץ למאה קילומטרים שאיש אינו מחכה לך בסיומו. אדם כותב כי הוא צריך לכתוב, ורץ כי עליו לרוץ.

      הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", מיפנית: עינת קופר, 185 עמ' // כתר