סבתא מטי גרה בבית קטן שהיה מוקף עצים מכל טוב הארץ זית ורימון, תפוז ושזיפים, אגס וסוכת גפנים משתרגת שטיפסה לה בחצר ולאורך קיר הבית. החצר האחורית הייתה מתמלאת בכל חורף בחרציות וסביונים שפרחו כמרבד צהוב ומרהיב, שמטי הייתה קוראת לו בגאווה "הקמפנייה" (שדות הכפר). אך יותר מכל, אפיינו את מטי הוורדים בחצר הקדמית; שיחי ורדים שהיו מוקפים בגומות עגולות ומוקפדות שנעדרו בתוך כר הדשא ושפרחיהם הגדולים פרחו וקישטו את הגינה בגווני ורוד ואדום כצבע היין. פרחים מרשימים שריח הבושם החזק שהדיפו מילא את כל החצר וקידם את פני הבאים. שיחי הורדים היו גאוותה של מטי והיא אהבה אותם וטיפחה אותם. במידה מסוימת הם גם דמו לה עליזה ומלאת חיים, מטופחת, אך גם חדת לשון ועוקצנית לעיתים.
לימים, כשביקרתי בבולגריה, ארץ מוצאה, הבנתי את חיבתה הגדולה לוורדים, שכן זוהי ארץ הוורדים ועליהם כלכלתה. לאחר שמטי נפטרה, רציתי לקחת לעצמי מזכרת מהסבתא שכל כך אהבתי ומן הבית שביליתי בו שעות רבות בילדותי. מאחר שגם אני גרה בבית, לקחתי ייחור של שיח וורדים אותו שתלתי בגינה. בתחילה הייחור לא התפתח ואני הייתי מאוכזבת מאוד, אולם החלטתי לא לוותר; העברתי את הייחור אל שולי הדשא הקדמי של הבית וקיוויתי לטוב. ואכן, בחודש מאי (שבו נולדה מטי) לפתע גיליתי כי הייחור הצמיח עלים וניצנים, שהתפתחו עד מהרה לפרחים אדומים ויפים, ממש כמו אלה בחצרה של מטי. ומאז, בכל שנה במאי, מצמיח שיח הוורדים ורד אדום לזכרה של מטי.
תחרות "תמונה משפחתית"
עכשיו תורכם. לרגל חודש הקשיש הבינלאומי יוצא אתר וואלה! בשיתוף עמותת "מטב" בתחרות סיפורים קצרים נושאת פרסים. שלחו לנו סיפור קצר (עד 200 מילה) ותמונה מייצגת על הקשר המיוחד עם סבכם או סבתכם, ונסו להרשים את צוות שופטינו. עשרת הסיפורים הטובים ביותר יזכו בפרסים (ראו לינק מצורף).