קחו את הקולנוע כמעין מיקרוקוסמוס של התרבות הישראלית. מכיוון שרק עתה הוא סיים לטפל במלחמת לבנון הראשונה (או, לפחות יש לקוות לוקח הפסקה ממנה) ומתחיל לטפל באינתיפאדה הראשונה (למשל, "רוק בקסבה" של יריב הורוביץ שמצטלם בימים אלו), סביר להניח שאיפשהו בשנת 2020 יגיע תורה של האחות אל-אקצא לכבוש את המסך הגדול, ואולי גם את הפודיום באוסקר.
אלא שמה שנכון לגבי תעשייה בעלת חיבה כה עזה לריאליזם, נכון שבעתיים לשאר האמנויות: מקומה של האינתיפאדה השנייה אולי התופעה המכוננת של הישראליות של ראשית שנות ה-2000 בתרבות הוא כמעט אפסי. מעטים היוצרים שהעיזו להתעסק בה, שהרי בין עמם הם יושבים וכמוהו מכורים להדחקה, שלא לומר מספקים לו אותה.
לפיכך, במלאת עשור לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, החליטה וואלה! תרבות להצטייד בפינצטה ולהוציא מתוך העושר התרבותי שפקד אותנו בעשור החולף (ככלות הכל, זהו גם פחות או יותר העשור הראשון של האינטרנט והטלוויזיה המסחרית) את אותן יצירות שלא נכנעו לדרישה לספק לעם ישראל את הסם האהוב עליו האסקפיזם. לא תמצאו כאן את כל הסרטים, התוכניות, השירים והספרים שהוזכרה בהם המילה "פיגוע", שכן המבחן הוא פשוט: אם אפשר להחליף את הפיגוע המדובר בתאונת דרכים או ברעידת אדמה מבלי לשנות שום דבר מהותי ביצירה, סימן שהיא לא באמת קשורה לאינתיפאדה השנייה. מה נשאר? באמת שלא הרבה.
גן עדן עכשיו (2005)
להוציא כמה סרטים תיעודיים בולטים (למשל "ההרוג ה-17", סרטו זוכה פרס אופיר של דוד אופק) וקמצוץ של סרטים עלילתיים זניחים למדי (ועל כך בהמשך), האינתיפאדה השנייה הודחקה לחלוטין בידי הקולנוע הישראלי. עם זאת, היא אחראית לשתיים מהשערוריות הגדולות שלו: "ג'נין, ג'נין" התיעודי של מוחמד בכרי, שהסקנדל סביבו עדיין נידון בבתי המשפט המקומיים; ו"גן עדן עכשיו" של האני אבו-אסעד.
הסרט, שמלווה שני מחבלים בדרך לביצוע פיגוע, היה מועמד מטעם פלסטין לאוסקר וגם לא היה רחוק מלזכות בו, אך ערוצי הטלוויזיה הישראליים עדיין לא מעיזים לשדר אותו. באופן אירוני, דווקא ככל שחולף הזמן מסיום האינתיפאדה, הסיכויים לכך שהסרט אי פעם יוקרן על מסך מקומי נראים יותר ויותר מופרכים.
(אבנר שביט)
הבועה (2006)
עוד בוואלה!
לאחר שהתמודדו בסדרה "פלורנטין" עם רצח רבין ועם פיגועי אוסלו ובסרט העלילתי "ללכת על המים" עם אתוס המוסד ועם מורשת השואה, גילו הזוג איתן פוקס (במאי) וגל אוחובסקי (תסריטאי) איזו תועלת יכולה לצמוח משחיטת פרות קדושות, וניגשו לטאבו הגדול של התקופה האינתיפאדה השנייה כמובן. כדי לעשות זאת הם הפגישו בין צעיר פלסטיני וחבורת תל אביבים, שהיום ודאי היו מכנים אותם "היפסטרים". כרוח הימים, הסרט הסתיים בפיצוץ גדול, אבל גם הבועה שלו התפוצצה לאחר ההקרנה הראשונה, וכל מה שזוכרים ממנו הוא את הפטמות של דניאלה וירצר.
(אבנר שביט)
שבע דקות בגן עדן (2009)
סרטו של עמרי גבעון על אישה שאיבדה את יקיר לבה בפיגוע הוא אחת הטרגדיות הגדולות של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. שנים לקח עד שהבשילה כאן דרמה כנה, מעמיקה ומרגשת על האינתיפאדה השנייה, שעמדה בסטנדרטים הגבוהים ביותר. אבל כשזה סוף כל סוף קרה, התברר כי הקהל הישראלי עדיין אינו מסוגל לעכל סרטים על הנושא. וכך, למרות איכותו יוצאת הדופן, "שבע דקות מגן עדן" התגלה כאחד הכישלונות הקופתיים העכשוויים הגדולים בתולדות סינמטק תל אביב, המקום היחיד שניאות להקרין את הסרט וגם זה - זמן רב לאחר השלמתו.
לעומת זאת, דווקא סרטים שהשתמשו בפיגוע בתור תפנית עלילית ותו לא, למשל "ימים קפואים" (2006) ועכשיו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", זכו לתהודה גדולה. אם כך, כמו שאר האמנים המקומיים, גם הקולנוענים הישראלים מחביאים את האינתיפאדה עמוק-עמוק בתוך יצירותיהם.
(אבנר שביט)
הבורגנים
במקביל למתקפת הטרור הרצחנית והמיתון הקשה של ימי אינתיפאדת אל אקצא, "הבורגנים" היתה אחת הסדרות היחידות שהגיבו בזמן אמת לשינויים שעברה החברה הישראלית דאז. לכאורה, סיפרה הסדרה את סיפורם של חבורת ישראלים בני שלושים פלוס, חילונים בני המעמד הבינוני, החיים בתל-אביב, אולם בפועל היא היוותה ביקורת נוקבת על ההידרדרות המוסרית של אותו מעמד ביניים והיתה ביטוי מדויק לאווירת הנכאים שהשתררה ברחוב הישראלי באותם ימים.
הדמויות בסדרה - בני ונילי, יוני ודליה - הצליחו להדגים במדויק את ההשחתה שבסיס הביטוי "הכיבוש משחית": התפיסה המרכזית של הסדרה התייחסה אל הישראליות כעול. מדינה נטולת תקווה שכל מה שנותר לעשות על מנת לשרוד בה הוא לרמות, לחמוד, לבוז לאחר ולנצל אותו. כך, כשבנו של החבר הערבי של יוני נתפס על ידי השב"כ והחבר פונה לעזרתו, יוני מנפנף אותו עד שהוא זוכה לכינוי "חרא של בן אדם". ואילו דב נבון, שגילם את ישראל הלוזר, מוציא את כל תסכוליו האישיים על הפועל הערבי במכולת של אביו. וככלל, העונה השלישית של "הבורגנים", בצל אותה אינתיפאדה, הפכה לסמל עגום ומדכא על החברה הישראלית הקורסת.
גם מחוץ לתסריט הריאליסטי והמדכא שלה, הצליחה "הבורגנים" ללכוד את רוח השעה, בעיקר בעזרתה של החברה הישראלית שחובבת הוצאה מהקשר לא פחות מהתקשורת אותה היא שונאת: הביצוע המחודש של "דרכנו", זה שיענקל'ה רוטבליט כתב על תהליך מותה המייסר של אשתו המנוחה, הפך למד מצב הרוח הלאומי השפוף באותו מאבק כאילו קיומי על "הבית". שם, בביצוע השבור וההמנוני של חני פיסטנברג ושרית וינו-אלעד, מצא הציבור הישראלי את המזור לכאביו, מבלי להבין שהבדיחה על חשבונו. אירוני. כן, הא?
(אייל דץ)
עוד בוואלה!
"קרוב רחוק" / רותו מודן
את ההשראה לרומן הגרפי של רותו מודן, "קרוב רחוק", שאבה היוצרת מסרטו של דוד אופק, "ההרוג ה-17". אופק התחקה בסרטו התיעודי אחרי גופה שנותרה מיותמת אחרי פיגוע, ללא דורשים, מתגעגעים או דואגים. מהנקודה הדרמטית הזו, התפצלה מודן והפליגה על גבי ריבועים מצויירים ומעט מאוד מילים לכדי סיפור שתחילתו בנהג מונית צעיר המנוכר מאביו וחיילת עקשנית ולא יפה במיוחד שניהלה רומן עם אותו אב.
השניים יוצאים למסע נטול מלודרמה אבל מלא מועקה כדי לבדוק האם האב הנעדר הוא האדם הלא מזוהה שנהרג בפיגוע בחדרה. מתוך המסע הזה, ובעקבות הגילויים שהוא מניב, אנחנו מקבלים הצצה לתוך הישראליות של תחילת שנות האלפיים חבוטה, תשושה מעצמה וממה שקרה לה, ומשתדלת לשמור על גו זקוף גם בתוך הקושי.
מודן, שמתבססת על מציאות כאוטית, שיכולה להתפוצץ ולהתפזר בין רגע, מתאימה את המדיה הקומיקסית המקוטעת לנושא שלה ומעצימה אותו. הבחירה הרגישה והאינטליגנטית שלה היא להאיר דווקא את הרגעים ה"לא חשובים" את הדבק והתפרים שבין הטלאים, את החלקיקים שמהם מורכב היומיום ולתת להם לדבר את עצמם.
(לילך וולך)
"תנין פיגוע" / אסף גברון
ספרו הרביעי של אסף גברון ראה אור ב-2006 והוא עוסק בסכסוך משתי נקודות מבט, "שלנו" ו"שלהם": זו של איתן אנוך, המכונה גם תנין הפיגועים, עובד הייטק תל אביבי שניצל משלושה פיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה; וזו של פהמי סביח ממחנה הפליטים אל-אמערי, ששוכב נטול הכרה בבית חולים כשבחוץ מפגינים דורשים שלא לטפל בו משום שהוא מחבל. דרך תודעתו של פהמי מתוודע הקורא לסיפור חייו של הדור השלישי לפליטים הפלסטינים.
הסיפור נע בין תל-אביב, ירושלים ורמאללה ומצליח לרדת לפרטי הסכסוך, לשורשיו, לחוסר התוחלת שבו, ולהיכנס באופן אמיץ לתודעתם של המחבלים המתאבדים, אבל לא פחות מכך לתודעתו הנרקסיסטית של הדור השלישי הישראלי לכיבוש. אחרי כל זה, לא פלא ש"תנין פיגוע" זכה ליחס פושר מצדו של הקורא הישראלי, ודאי ביחס לספריו האחרים של גברון, שמניח מראה מאוד לא מחמיאה אבל מלאת חמלה אל מול מציאות מעורערת, מעוותת ואבסורדית.
העולם, אגב, הגיב לספר בצורה שונה לגמרי והוא ראה אור בגרמנית, איטלקית, הולנדית צרפתית ובשפה האנגלית, גם באנגליה וגם בארצות הברית. הספר מועמד בימים אלה לפרס איטליה.
(הדס ריבק)
"האחר" / ברי סחרוף
נכון, המילים "פיגוע", "מחבל מתאבד" ו"כיבוש" לא מוזכרות ב"האחר", אלבומו של ברי סחרוף משנת 2001, אבל רוח האינתיפאדה השנייה מהדהדת מעליו, הרבה לפני שפיגועי ההתאבדות ו"חומת מגן" נכנסו לחיינו. זה מתחיל מהמשפט המטריד "יום, יום וליל/אתה בסרט אחר" ("סרט"), עובר במשפט "רועד עליי הבית" ("רועד"), שהתכתב עם ססמת ה"מלחמה על הבית" שהיתה נפוצה אז, ממשיך ב-"שמאל ימין, ימין ושמאל, אבק בנעליים" ("אבק בנעליים") וב"'כול עוד בלבב' הולך לאיבוד" ("רואים שלא רואים").
"האחר" הוא אלבום קשה לעיכול יחסית, כואב ומר של אמן שרואה את המציאות בוערת ולא יכול לשתוק עליה, אבל גם לא להתלהם מולה. הוא אלבום קונספט, שהתמה המרכזית שלו היא אובדן דרך, התחושה שאפפה בימים ההם ישראלים בגילאים 13-80 שהבינו שלא רק שלנצח הם יאכלו חרב, הם גם יצטרכו לחשוב שזה טעים.
הקונספט עבד בצורה כל כך עילאית שגם שירים שנדמו כמו שירי לב שבור ("נכנע לך" המרהיב שכתב שמעון אדף הרבה לפני האינתיפאדה) קיבלו הקשר ופרשנות, בדיוק כמו ש"שיר השירים" לדוגמה, הוא לא בדיוק שיר זימה של שלמה המלך אלא משל ליחסי אלוהים ומדינת ישראל.
באותו הרצף, גם הקאבר ל"עיר מקלט" של אהוד בנאי והשיבוץ המבריק של "ריבונו של עולם", שיר שנכתב על ידי חייל אבוד (בארי חזק ז"ל) שנפל בקרב בתעלת סואץ ובוצע לראשונה בפרויקט של גל"צ, הפכו לפסקול של ימי האש ותמרות העשן של ישראל בתחילת העשור. לכן, גם עשר שנים לאחר מכן, "האחר" הוא למעשה האלבום המאפיין ביותר של ימי האינתיפאדה, של היחס בין האישי לפוליטי וגם אוסף השירים הנוקב ביותר שסחרוף הוציא עד היום. וזה, כאמור, מבלי אפילו לכתוב את המילה "פיגוע".
(עינב שיף)
עוד בוואלה!
"אוקטובר" / עמיר לב
מוזיקאים בכל העולם מתקשים להתמודד עם הפוליטיקה כי הם לא מבינים איך לצמצם מאות שנות סכסוך מורכב, קשה ומדמם לשיר של שלוש וחצי-ארבע דקות, עדיף עם פזמון שאפשר יהיה לזכור. הטעות של רובם היא שאם הסכסוך גדול, גם השיר חייב להיות גדול, כי לך תפספס את הניואנס שיהפוך אותך לבור ועם הארץ. אלא שבעוד רוב האמנים מחפשים את המסר הישיר, עמיר לב מגיע אליו בעקיפין, דרך סיפור פשוט להחריד על רופא ערבי וזמר יהודי על רקע חודש אוקטובר, אותו חודש שהחל משנת 2000, בלתי אפשר לשלב בו את המילים "ערבי" ו"יהודי" מבלי להכניס קללות באמצע. ושם, בסיפור הזה, יש כאבי גב ואנחות קיומיות והסתכלות צינית לימים שבהם אוקטובר היה חודש טוב.
חמש שנים לאחר צאת השיר, שנכלל באלבום "לפעמים אני מאושר", הוציא לב את האלבום "הכל כאן", עם שירים כמו "בלפור 7", המוכר בשמו "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים", המתייחס להחלטה של אהוד אולמרט שלא להגיע לאירועי הזיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. ב-2009, כמו ב-2004, לב היה ונשאר אחד הקולות הבודדים שמתייחס לאירועים הכואבים שמציפים את המציאות הישראלית מבלי להתבלבל מהגודל והמורכבות שלהם.
(עינב שיף)
עוד בוואלה!
"The Road to Peace" / טום ווייטס
מכיוון שבמדינת היהודים אנחנו עוסקים, שום רשימה על מקומה של האינתיפאדה השנייה בתרבות לא תהיה מלאה בלי לפחות גוי של שבת אחד. ומי שלקח על עצמו את העבודה המלוכלכת ועשה את מה שרוב אמני העם הנבחר מעדיפים לא לעשות הוא טום ווייטס בשירו "The Road to Peace".
השיר יצא ב-2006 ונכלל ב-"Orphans: Brawlers, Bawlers & Bastards", אלבום אוסף משולש של קטעים חדשים וישנים של הזמר בעל הקול החרוך. "יום אחד קראתי שורה בעיתון ופשוט התעצבנתי", סיפר ווייטס על השיר בראיון שהעניק לגרדיאן עם צאת האלבום. "השורה היתה 'הוא למד כל כך קשה, כאילו שהיה לו עתיד' והיא הופיעה בכתבה על בחור אחד שהתפוצץ עם מטען חבלה באוטובוס ישראלי".
השורה הזו הולידה שיר טום ווייטסי טיפוסי, רק שאת הגברים האבודים והנשים שבורות הלב החליפו פיגועי טרור פלסטיניים, חיסולים לא ממוקדים ישראליים ושניים ג'ורג' בוש ואלוהים שהיו יכולים לעשות משהו אך לא נוקפים אצבע. בהמשך הראיון, הודה ווייטס שהוא לא מצפה שהשיר ישנה משהו מבחינת הקלישאה החבוטה שקופלה בתוכו ושעונה לשם "מעגל הדמים".
"אני לא ממש יודע מה שיר כזה יכול להשיג אבל פשוט הייתי חייב לכתוב אותו", אמר. "אני לא חושב שאיזשהו שינוי משמעותי יכול לצמוח ממנו. זה כמו לזרוק בוטנים על גורילה". אלא שמכיוון שהגורילה הזו - על כל צדדיה - עושה הכל כדי להתעלם מהכלוב שבו היא כלואה, בוטנים כמו שירו של ווייטס הם בדיוק הדבר שעשוי להעיר אותה מהאשליות שבתוכן היא מעדיפה לשקוע.
(אריאל קריל)