"הנה סיטואציה שאתה אולי מכיר", אומר מחבר הספר "זורבה או צ'רלס" מארק מקוי, "אתה יוצא מבילוי לילי עם בחורה, דייט ראשון, אולי שני. חוזרים לרכב והופ משהו חסר. המפתח נפל לביוב. עכשיו אתה בבעיה, מה תעשה? 95 אחוזים מאיתנו ייכנסו לפאניקה. אבל יש התקן קטן שאותו אתה יכול להטמין מתחת לכנף של האוטו ובו לשים את המפתח הרזרבי. זה פיתרון שפותר המון בעיות ומוריד לחץ".
את הטיפ הקטן הזה מציג מקוי ב"זורבה או צ'רלס". ממרומי 57 שנותיו נותן לנו סוכן ה-CIA בדימוס קצת פרספקטיבה על החיים. עצות קטנות על הדברים הכי שוליים, לכאורה, רסיסים קטנים שמרכיבים תמונה גדולה. רוצים דוגמה? הנה אחת: "קיבלת הצעה מאיש מקצוע שאינו קרוב לבית", הוא כותב בעמוד 155, "אל תתפתה. בטח ובטח כשמדובר בפסיכולוג. טיפול שבועי זו שעה חשובה שמצריכה את הזמן הרגוע גם לפני וגם אחרי. אם שום דבר לא מסתדר ליד הבית, חפש משהו קרוב למשרד". עכשיו, כמה מכם קיבלו בעבר המלצה חמה ולא חשבו על האספקט הזה? מארק מקוי חשב, וזה מה שמייחד אותו - המבט על הפרטים הקטנים, שיוצרים שלם שגדול מסך חלקיו. גבר רגיש במעטה ג'יימס בונדי שתמיד יודע לתקוף את המציאות לפני שהיא תוקפת אותו.
הטורים שאוגדו בספר ראו אור לראשונה לפני יותר משנה בוואלה! תרבות, ואם תהיתם כיצד הגיע סוכן ביון אמריקאי דווקא אלינו, התשובה תהיה "בדיוק". כי מארק מקוי הוא לא ממש מארק מקוי, אלא ישראלי משלנו, שהחליט שהגיע הזמן שהגבר יידע איך להיות טוב לא רק לנשים, אלא גם לעצמו.
אל תפספס
כשמתחילים לקרוא יש תחושה של 'למה הטמבל הזה חושב שהוא יכול לנהל לנו את החיים'. בסוף הספר זו הרגשה אחרת, שאולי אתה עושה צחוק מאיתנו. אתה מסתלבט עלינו?
"צריך לקחת את הספר בפרופורציה ובפרספקטיבה הנכונים. זה לא עמוס עוז ולא טשרניחובסקי, זה ספר שמציג היבט שהשורה התחתונה שלו היא להסתכל על החיים שלנו יותר בקלילות. מצד שני, אלה החיים של כל אחד מאיתנו וכולנו גיבורים בסרט. רובנו נמצאים בטרדות, בבירוקרטיות ובמתח ואנחנו אלה שקובעים איך ייראה הסרט הזה, אנחנו מנהלים אותו. ניסיתי להיות מין מורה נבוכים בלי להתאמן יותר מדי, להיות חבר ולתהות מה קלינט איסטווד או האמפרי בוגארט היו עושים. בסרט הם קו?לים, גם אנחנו יכולים להיות קולים".
אם סרט, למה לא סרט ישראלי עם גיבור ישראלי? סרט אמריקאי מצטלם טוב יותר?
"לא בהכרח. הסיבה המרכזית היא נקודת המבט הגלובלית. אמריקה היא מדינת הגירה יש בה נוצרים, יהודים, מוסלמים, ספרדים, איטלקים וכו'. הגבר הוא גבר ולא משנה היכן בתל אביב, בקליפורניה או באירן".
הגבר באמת כזה גלובלי? הרי הגבר של תל אביב ולונדון הוא לא הגבר של סיאטל
"אז בסיאטל הגבר לא עצבני וצופר בכביש, אבל הוא עצור, אוגר בעצמו בעיות ובסוף מתאבד. בכל מקום בעולם המערבי יש את הגבר שהוא זורבה ואת הגבר שהוא צ'רלס. יש כאלה שרודפים תשוקה ויש את אלה שהם צנונים קרירים. יש ישראלים שהם ממש לא לרוחי ויש ספרדים שהם מאוד לרוחי. זו לא חלוקה של עמים ויבשות ולא משנה אם הכותב הוא ג'ורג' סקוט או ארי שביט. ברור שלכתיבה שלי יש טאץ' ישראלי, אבל בחנתי את עצמי גם בפרספקטיבה של אדם מקליפורניה או מברצלונה. זה ספר שאו שיש לך מה לקבל ממנו או שאין לך מה לקבל ממנו. לנשים יש מחזור בכל העולם, ולגברים יש בעיות משלהם בכל העולם".
מה במיוחד הנחה אותך?
"על גברים יש תיק רציני היום. מצד אחד, כל אחד מאיתנו אמור להיות האריה שמביא אוכל לילדים. מצד שני, יש לנו הרבה חולשות. האישה רוצה שגם תהיה הגבר החזק של פעם וגם הגבר הרגיש המודרני. מהבחינה הזו, הספר דווקא מציג נקודת מבט פמיניסטית. אתה הגבר, אשתך כיפית, מדליקה וחכמה בוא תהפוך את עצמך ראוי לה".
זה לא המסר הראשוני שעובר ממנו. זה נראה לפחות בהתחלה כמו מדריך למאצ'ו האולטימטיבי, לאלפא מייל
"אלה בעצם החיים. סרט מתחיל בצורה מסוימת, ואז אתה מגלה שהרשע הוא לא כזה רשע והטוב הוא לא כל כך טוב. יש קתרזיס, יש מחוללי מפנה וגם כאן לא מה שנראה הוא על פניו האמת. הגבר הוא הראשון שצריך עזרה והאחרון שמקבל אותה, בעוד נשים תמיד יקבלו עזרה. נגיד שיש לאישה פנצ'ר, כולם יעצרו לעזור לה. גבר? שהמניאק הזה רק יזוז מהכביש, הוא מפריע לתנועה. כל הרעיון שהנחה את הכתיבה הוא להיות חבר בכיף ולעזור. כמו שלנשים יש מיליון מדריכים על איך להיות עקרת בית, איך להיות כוסית ואיך להסתפר".
אז כתבת את הספר כתגובה ישירה, פעולת תגמול לכל הצ'יק ליטס האלה?
"לא חשבתי על ההיבט הזה, אלא דווקא להיפך. אמרתי 'גבר, בוא תראה שאתה יכול לקבל עזרה'. אני רואה ילדים בני 25-30 בנפתולי החיים, שמבינים שנתיים מאוחר יותר מה שהיו צריכים להבין מיד. קח דוגמה אזוטרית: גבר מתקלח במכון כושר ויוצא מיד כשכולו נוטף זיעה. הוא לא מבין שהגוף ממשיך להפיץ חום שעה אחרי האימון. מה בעצם ההבדל בין מקלחת שלך למקלחת של בראד פיט? רק הדברים הקטנים"
לא הייתי נסחף
"יש דברים שבהם אתה לא יכול להיות בראד פיט, אבל יש הרבה דברים שאם רק תקפיד עליהם, תוכל להרגיש כמוהו. הכל עניין של טיפוח. אם אתה רווק, הדירה שלך, למשל, לא חייבת להיראות כמו מחראה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
לפעמים נראה שמקוי לוקח את עצמו ברצינות מוגזמת. דומה שהוא מצפה מאיתנו לקצת יותר מדי (עמוד 66): "חשוב כמו ווינר. הפעל קצת תושייה... תתחיל לחשוב לארג'. הכי זול לחשוב לארג'". העצות מעמוד 24 בכלל נראות כמו הכנה לאפוקליפסה: "השג בבית מרקחת זריקה אוטומטית נגד הרעלה, נגד גז עצבים, עקיצת דבורים או אלרגיה קשה. נכון שאתה לא סוכן חשאי, אבל זה רעיון חיוני ומציל חיים". הכל ברצינות, הוא באמת רוצה שתיישם את העצות הללו.
יש לך הרבה סרקזם והומור, אבל גם לא מעט חשיבות עצמית
"אני חושב שאני יודע הרבה בדברים הקטנים שעושים את ההבדל הגדול, אבל כמובן שיש לי עוד מה ללמוד. אני משתדל ללמוד בכל יום, כל הזמן לומד עוד ועוד. מבחינתי, כל הטיפים שאני נותן הם טיפים אמיתיים".
מה הציפיות שלך מהספר ובכלל, מהאנשים שקוראים אותו?
"הייתי רוצה שזה יהיה רב מכר עולמי לגברים בני 20 עד 50, אבל אני לא יודע מה יקרה. עדיין לא נתקלתי בכזה ספר וזו אחת הסיבות שגרמו לי לכתוב אותו. אני באמת חושב שלו הייתי אישה בת 30, הייתי קונה את זה לחבר שלי, בקטע של 'אתה אחלה, אבל עדיף שתקרא את זה'. העולם השתנה, החוקים השתנו ואין יותר נכון ולא נכון, כל מני אמיתות מתגלות כלא נכונות. אני רק רוצה שתיהנה מהסרט על עצמך, מספיק שתיקח טיפ אחד טוב. מבחינתי, זה יהיה סבבה. לא נעים להגיד, אני אוהב את הספר".
למה לא נעים להגיד?
"כי אני לא אמור להעיד עליו, אבל קראתי ו-וואלה, נהניתי. נתתי לחברים, אנשים מאוד ביקורתיים ולא כאלה שסתם יתחנפו, לקרוא את הדראפטים והם אהבו. אחד מהם אמר לי 'בואנ'ה, 2:00 בלילה ואני מחזיק את זה ולא יכול להירדם, מתפוצץ מצחוק'. זה גם הרבה בשבילי".
הפידבק הכי בולט?
"לא מזמן קיבלתי את הספר ממישהו כמתנה. שאלתי אותו אם הוא קרא בעצמו, והוא ענה 'הגעתי לאמצע, הרגשתי שאני חייב לקנות גם לך, יתאים לך בול'. זו מחמאה ענקית"
יהיה ספר המשך?
"שאלה טובה. כבר התקשרו אלי ויעצו לי לכתוב עוד מדריכים, אבל אני לא רואה את זה קורה, לפחות לא בזמן הקרוב".