פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שליח מצווה: על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

      בזכות העיבוד הנפלא, ההומניזם המפעם בו והמשחק של מארק איווניר, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא אחד הסרטים הטובים של השנה, לא רק בישראל

      "תפוחים ותפוזים" נוהגים לומר באמריקאית, ובזה לשייך כל מין למינו ולרמוז שיש דברים שאין להשוות זה לזה. סרטים ישראלים מושווים לסרטים ישראלים אחרים, ומנציחים בכך את הסברה שמה שעובד בארץ הקודש הוא מקסימום קוריוז אתני-אקזוטי עבור העולם הגדול. לכו תסבירו לגויים מושגים כמו שיכון עולים, אזעקה עולה ויורדת, לחם אחיד, או לחלופין - תעשיית קולנוע שנשענת על קרנות זעירות, חובבות ישראליאנה, מורשת קרב וקירוב לבבות.

      אז למען הסר ספק – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא לא רק הסרט הישראלי הטוב ביותר שיצא השנה, אלא אחד הסרטים הטובים ביותר שיצאו לאקרנים השנה, נקודה. אין באמירה הזו התפארות וטפיחה עצמית על השכם על חשבון יוצרים המחזיקים תעודת זהות כחולה - הסרט, אף על פי שאינו אסקפיסטי בשום אופן וישראלי במהותו ובסיפורו, הוא כל כולו שלהם, כך שאת הגאווה ותשוקת גזירת הקופונים כדאי שתשמרו ליום העצמאות אם הם בוערים בכם. שכן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא סרט מצוין לא מפני שהוא ישראלי, וגם לא למרות זאת.

      מתוך הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (יח"צ , ולאד פלאיאסו)
      לא מצוין שהוא ישראלי, וגם לא למרות שהוא כזה. מתוך "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (צילום: יח"צ)

      עלילת הסרט, המבוסס על ספר של א.ב יהושע, שולחת אותנו לירושלים. השנה היא 2002, בה מאפייה מצליחה עומדת בפני משבר תדמיתי, כאשר נודע לתקשורת שאחת מהרוגות פיגוע הטרור האחרון היתה עובדת זוטרה בה ואיש ממעבידיה לא הבחין בהעדרה. לאחר שכתב נכלולי וצדקן, "הנחש" (גורי אלפי), מתעקש לגרור את בעלת המאפייה העשירה (גילה אלמגור) אל לב הסערה התקשורתית, זו מפילה את האחריות על הממונה על משאבי האנוש של המאפייה (מארק איווניר) ודורשת ממנו להשיב בשמה את הסדר על כנו.

      תהליך הכפרה האישית והמקצועית של הממונה על משאבי האנוש מלווה בתיעוד מציקני של העיתונאי השאפתן והשניים יוצאים למסע משותף וכפוי. מסתבר שההרוגה, מהגרת עבודה ששמה היה יוליה, היתה בודדה לחלוטין בישראל, כך שהממונה נשלח עם גופתה כדי להביאה לקבורה מכובדת ולפצות כספית את שארי בשרה במזרח אירופה. מה שמתחיל כמשימה טכנית כמעט, ניוד ארון קבורה והבעת צער מעושה לפי דרישה, הופך כמובן לאודיסיאה מטלטלת. המסע אל ליבה הקפוא של אירופה מפשיר את הזהות האטומה והקהה של הממונה, ואחרי שהוא משיל את הקליפה שלו הוא מתגלם מחדש בדמות אדם שרואה באנושיות משאב אמיתי.

      מתוך הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (יח"צ)
      מסע משותף וכפוי שמשנה את שניהם. אלפי ואיווניר ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (צילום: יח"צ)

      עיבוד יצירה ספרותית מוערכת כמו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מזמנת לעוסקים במלאכה גרעין עלילתי לכאורה מן המוכן. אלא שדווקא מתנה זו טומנת בחובה פחים ומלכודות (ע"ע "הדקדוק הפנימי" המבוסס על ספר של דויד גרוסמן),שעלולים להפוך את הסרט לתיאטרון כורסא על סעיף ספרותיות וזהירות יתרות. הסרט שלפנינו נפרד באלגנטיות ובקלילות מן העול של יראת הכבוד, ומתמקד כמו כל דרמה טובה בפעולות המניעות את הדמויות ולא בניתוח פסיכולוגיסטי של חיי הנפש שלהם.

      התסריט של נח סטולמן (הרגיל בעיבודים טובים ומצליחים, כמו "מישהו לרוץ איתו" על פי ספרו של דוד גרוסמן ו"אדם בן כלב" על פי יורם קניוק) טבעי גם ברגעיו הסוריאליסטיים, נינוח, לא מאומץ ומאזן היטב בין הדרמה הכמעט טרגית ובין ההפוגות הקומיות העדינות. לצופי הסרט מן המניין, האפקט של התסריט העשוי-היטב יורגש בכוח השואב שלו ובהיות כל רגע בו מוצדק ומרתק. עבור תלמידי הקולנוע למיניהם – ראו זאת כבית ספר לתסריטאות.

      מתוך הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (יח"צ , ולאד פלאיאסו)
      בית ספר לתסריטאות. מתוך "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (צילום: יח"צ)

      בקרב השחקנים, גילה אלמגור בתפקידה כבעלת המאפייה העשירה היא גילה אלמגור, לא יותר ולא פחות – דיוואית, מלאת מניירות של חשיבות עצמית, הוד והדר. מי שמת על המותג, ימות עליה גם כאן; מי שסולד – ההופעה שלה לא תשנה את דעתו. גם גורי אלפי לא מתרחק הרבה מהתדמית המוכרת שלו: הוא הישראלי החצוף-חמוד שתפגשו בפיצוצייה הסמוכה לביתכם. אלפי מצליח להחזיק את התפקיד שלו באמינות לאורך הסרט ומספק את מרבית ההפוגות הקומיות. ואילו רוזינה קמבוס, שזכתה על תפקיד המשנה שלה בפרס אופיר, חיננית וממלאת את הדמות שלה עד מעבר למצופה.

      אולם עם כל הכבוד לכולם, הכוכב האמיתי של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מארק איווניר, שמתמיה שלא זכה על משחקו בפרס אופיר. איווניר הוא שחקן ברמ"ח אבריו, כזה ששום תנועה ומחווה שלו אינן ריקות או אוטומטיות. הממונה הוא דמות שלא קל לחבב בתחילה, ואיווניר מצליח ליצוק לתוכה מהות לא חנפנית, שמשתנה בזהירות ככל שהמציאות נותנת בו את אותותיה. אם בתחילת הסרט הממונה מעורר כמעט סלידה בבינוניות המובסת שלו, הרי שעד סופו לא תוכלו - גברים, נשים וטף - שלא להיות שבויים כליל בקסם האיוונירי.

      מתוך הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (יח"צ , אשי מילוא)
      להישבות בקסם של מי שהוא שחקן ברמ"ח איבריו. מארק איווניר ב"שליחותו של הממונה" (צילום: יח"צ)

      על כל הפרויקט המורכב והנוח-להשתבש הזה, מנצח ערן ריקליס ("הכלה הסורית", "עץ לימון"), ביד בוטחת ונבונה. למרות שכל פריים בסרט היפהפה הזה (קרדיט לצלם השוויצרי המבריק ריינר קלאוסמן) מחושב ומוקפד, ברור שהוא לא נעשה על ידי קונטרול-פריק והסרט אוורירי כשצריך, דחוס במידה ומרגש מבלי להתרגש.

      למרות ש"כבוד" ו"גאווה" הן מילים מסוכנות שאוצרות בתוכן את הנטייה לפומפוזיות והתייהרות, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא באמת סרט שמעורר בדיוק את שתי התחושות האלו. בזכות האנושיות המרגשת שבו, היופי וההשראה שהוא משרה, והאמונה שלא האדם בטנק הוא מי שמנצח אלא האדם הפשוט שקם לעבודה כל יום, זה שלפעמים צריך לשלם מזונות לגרושתו וילדיו ומצליח מפעם לפעם להיות גדול יותר מעצמו. השאירו את הסקפטיות והציניות בדוכן הפופקורן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ייגע לכם בבטן הרכה ויוציא אתכם זקופים ואופטימיים משנכנסתם.