מוצק אמורפי

רק, עוד זה: " דע לך, אני אחוז בכל מה שיש כאן – אדמה ושמיים
ישוב ואנשים, הכל. אך בבוא ערב סתיו מחריש כזה / אני נשמט לזנוח הכל. לפרוק ולהתפרק. לפטור עצמי מכל קשר וקשר / להתיר עצמי מכל וכל, להיות כולי לא שייך לכלום, להתנער מכל חובה וחובה / עד האחרונה שבהן, וההכרחית בכלל... וללכת לי קל וריק ופטור..."

"לאן?"

- ס.יזהר

אורי הלך בשדות ושנא את אמא שלו. מהשדות אפשר היה לראות את כביש החוף על מהמורותיו. מכונית ישנה העלתה עשן ממכסה המנוע והוא עקב אחרי הנוסעים שהחליטו לנטוש אותה. השדות הרחבים הפכו לשביל צר שחרציות סימנו אותו נכנס למושב. מהמושב עצמו לא נשארו יותר משני רחובות קטנים והכניסה אליו היתה חסומה בשער צהוב שפעל על חשמל. רבקה ישבה בקצה השביל מול כן הציור על שרפרף שרגל אחת שלו היתה קצרה מהאחרות. לכן היו מגירות רבות שבתוכן אכסנה צבעים ומכחולים. היו לה גם עפרונות ומחקים ומחדד. כדי לא להתחיל בצבעי השמן בלי לשרטט לפני כן כוונה בעיפרון.

הוא נעמד מאחוריה, נזהר לא לדרוך על הטרנזיסטור הקטן שהיה מונח על הרצפה וקלט בקושי. הקריין ראיין אדם נסער, בבית חולים. "אין פלא" רבקה אמרה, "כשמאבדים ככה בת". אף אחד מהם לא הקשיב יותר לשידור, שניהם חשבו שאנשים במצבים כאלה תמיד חושבים שהדברים היו נגמרים אחרת אם אפשר היה לצאת החוצה, ששם יודעים דברים אחרים. לאורי אמרו את זה בבית הספר רק בשבוע שעבר. הוא ראה שכל הפרחים היו אפורים בציור שלה. ורק את השער היא התחילה לנקד בצהוב. הוא שמח שהיא ציירה גם את השער. היא שאלה אם הוא הולך לראות טלויזיה. לידה עמד ארגז קרח, ובתוכו בקבוקי זכוכית עם מים. היא נתנה לו אחד וכשהלך משם העביר אותו מיד ליד כגחל.

"אנקונדה", אמר שלט העץ החיוור שטבע בחול. הצבע התקלף ודהה. מאחורי השלט התגבה פסל סביבתי עשוי מטלוויזיות ישנות. מסך שטוח אזוק למסך שטוח. המימון הספיק כדי להפעיל אותו למשך שעתיים ביום, אורי וחנן לא רצו להפסיד את השידור, שניהם חבשו כובעים. שתו מהמים. חנן הדליק את החשמל. חצי מהמסכים עוד עבדו. שלג היה הכינוי לריצוד התמידי הזה. הם צפו.

שנים שהצוק עליו בנוי מושב בית ינאי מתפורר. פעם נבנו שם בתים יפים. רחוקים משפת המצוק, משקיפים אל הים, ההולך ובא ובא. מדשאות, כיסאות גן, ממטרות. ראשונים נפלו אלו, שהיו שייכים לעשירים, שמכרו אותם לבורגנים שמכרו אותם לרוחניים שמכרו אותם לאמנים, שצילמו, ציירו, ורקמו את גופות האבן שלהם בכל מצבי הגסיסה עד שקרסו אל החוף.

התושבים מסרו את דעתם לשיגעון לדבר אחד, חשבה חדווה, כשהתבוננה בטיפת הדם הראשונה שצנחה אל תוך האסלה ונמהלה במים שמשכו ממנה חוטים אדומים פחות. היא לא בהריון. שוב. רבקה הסכימה איתה שאולי הגוף מרגיש שזה הסוף ולכן מסרב להתרבות. (רבקה: "חדווה, הכל טוב ויפה אבל אולי מוטב שלא לדבר"). ולעומת זאת, מסביבה כולם מטורפים, לא עוזבים עד שהבית שלך נופל. ככה הם הבינו את המושג 'הגדרה עצמית'.

הם שיפצו את בית הכנסת. זה מה שיהודים עושים. התקציבים נמוכים, הכל מתפורר. הולכים אוספים כסף, גברים, מדברים, קוראים בעיתון, התקרה סוגרת, ובאוויר עשן. חבר כנסת אחד בעד משאל עם, וכולם מזדעזעים כביכול. החזרנו הכל, סגרנו את הדלת ויש שקט. למה לבחוש בדברים? כוסות קפה נמוכות מזכוכית. אדם מהרהר בהיסטוריה: מי היה יהודי שהוליד יהודי שהוליד יהודי, עד אשר. וחייב להוסיף את עצמו. יהיו חלונות מזכוכית, כי כך הם רוצים. כך הם חלונות, שקופים, שאפשר דרכם לראות, כמעט, את מה שבחוץ.

עוד הרבה לפני שביקשו, ידע שיבקשו. במקהלה. נחשון, נחשון, אמרו לו. חלונות. חלונות, לבית הכנסת, ביופי שעוד לא נראה כמוהו. הוא עמד על שפת המצוק. זקנו הארוך כלי של הרוח. עיניו מוכנות לראות. המים נושמים סדיר. הוא לא זז, הרוח חורצת בו קמטים מי יודע למה. בידו מוט ניפוח הזכוכית שלו, ריכוז. הולכים לישון קמים בבוקר. הולכים לישון קמים בבוקר. רואים פרח, רואים את השמש בזווית כזו. הולכים לישון קמים בבוקר. מתקדמים. הולכים לישון קמים בבוקר. דברים שעושים אותם בגרגרים לובשים צורה. הדרך קדימה ארוכה ובמהלכה הולכים לישון קמים בבוקר והולכים לישון. לפעמים קשה להירדם בלילה, כי יש בעיות לפתור. כביכול, כי לא נפתור אותן.

היתושים עוקצים אותו בדיוק באותו מקום ברגל כל שנה. הולכים לישון. מתוך שינה מגרד ברגל ופוצע אותה. כל שנה באותו מקום. עיניו פקוחות, הרוח חודרת גם לשם, גופו מעוקל כמו ענף. מנסה להבין. הוא יכול לעשות אותם סתמיים, ממוטיבים כאלה או אחרים, מוכרים, כל שבט הוא גם מזל בגלגל. דגים, דלי, עקרב. אבל הוא חיכה למשהו אחר. בעומדו על קצה הצוק. היה חם עכשיו ומפחיד.

חדווה שטפה את הפנים ויצאה לקרוא לאורי וחנן. היא לא רצתה שישבו שעתיים מול הטלוויזיות כי זכרה שאבא שלה אמר לה שאצלם בבית אמרו שזה לא בריא. כשעקפה את הצרכניה ראתה את תמי יושבת בשיחים. והסתכלה עליה עד שתמי הורידה את הראש. ועכשיו עמדה ליד אורי וחנן וניגבה את הזיעה מהידיים על הסינר.

"אתה בא לים?" אורי קם.

חנן אמר, "אתה לא אמור לעזור לארוז?"

חדווה ואורי לא הצליחו להסתכל אחד על השני, שניהם חשבו על שולחן המטבח הכבד שהוא הפך לפני שהלך לשדות. על השולחן היו קרטונים שרצתה שהוא יקפל. העיניים שלה היו אדומות.

אורי וחנן הלכו משם. הם ירדו במורד המצוק וגל ההריסות שעליו והתמקמו קרוב למים על ספה. חנן חיטט בין הריפודים ומצא שם בדל של ג'וינט. הוא החזיק אותו ביד ועשה את עצמו מעשן. אורי התרחק, מועד על שברים וחלקים של בטון ועץ שטבלו בים והזדקרו ממנו כמו קרחונים. כשנגמרו הקרחונים הוא עצר, כופף את גופו לכיוון הים, התכונן וצעק, "חנן אני קופץ, אני לא יכול יותר".

נחשון התיישב ליד חנן. "תביא", אמר, וחנן נתן לו את הבדל. נחשון הצית אותו, ומילא את ריאותיו עד אפס מקום.

"מה הוא עושה?"

"מנסה להתאבד".

נחשון הזדקף ונעץ את מבטו באופק מרוכז. הוא חבט עם מרפקו בצלע של חנן.

"אין שם כלום", תמי אמרה. כמה זמן כבר ישבה מאחוריהם בלי שירגישו?

"אני כבר אף פעם לא בטוח", הוא אמר לה, ונזכר בסירה שהביאה אותה. עכשיו היה נדמה לו שהוא רואה סירה ובה שלוש נשים, ראשן חבוש במטפחות לבנות, חותרות בעקשנות הביתה. אורי חזר ותמי הסתכלה עליו.

"חנן", הוא אמר, "אולי תדחוף אותי?"

חנן אמר שהוא הולך הביתה. הוא קם והבריש את ירכיו בתנועה שהיתה אופיינית לו. לפני שהספיקו להתחיל בטיפוס תמי כבר התרחקה משם, נשרכת כמו חילזון, הולכת לרוחב הצוק בעוד הם טיפסו לגובהו.

אורי עמד מחוץ לבית והסתכל פנימה דרך החלון. אמא שלו ישבה על הספה שילבה את הידיים על הבטן והתנדנדה אחורה וקדימה. אין הריון, הוא הבין. שוב. נכנס הביתה, שם לה את היד על הראש. יש לך ילד. היא אספה אותו, מצמידה את הראש שלו אל הבטן שלה, בוחשת בשיערותיו באופן מכאיב. מייבבת. לכוד שם, הוא נכנע לתנועה הגלית של הבכי, נסחף ונבלע, העולם הפך רך, האמין לזה ואמר, "אמא אני לא רוצה שנלך מכאן". ודמע והכין את היבבה שלו שהיא הכירה ובכל פעם חשבה שזו הפעם האחרונה שהיא שומעת אותה. "אני לא רוצה שנלך מכאן". וככה כמו שהיה הרגע, לא היה.

היא קמה, נשפה אל תוך מטפחת. "אורי שתוק! שתוק!" רקעה ברגל יחפה על הרצפה, טילטלה את הראש, האודם זלג מהשפתיים ולכלך לה את הסנטר, ואז שקט. שאחריו מלמלה מילים שידע.

"חום. החום, הארץ הזו, מופע אימים בלב המדבר, אין כאן לילה. אין מנוחה. הכל כתוב, הכל מנומק, הכל שקר, אנחנו חייבים לצאת מכאן ואין לנו ברירה אלה להישאר, אז לפחות תחסוך ממני את הצוק הזה. הכל מתפורר וגמור פה. אין כאן כלום".

היא פתחה את הדלת של חדר השינה שלה, וסגרה אותה בשקט אחריה. הוא נשאר שם לבד, ומבטו התמקד בצרור המפתחות שבכניסה. והם היו בידו והחדיר אותם אל המקום ונסע.

תעצור, תעצור, מתחנן. תעזוב את הגז, קודם כל תעזוב את הגז. לאט שלא תעוף קדימה, הוא לא חוגר חגורה. תעזוב את הגז, אורי הסתכל על הרגל שלו ובמאמץ החליף את הפקודה במוח שאמרה לרגל ללחוץ והטיסה את המכונית הישנה קדימה. עכשיו תירגע. צלול. תירגע. ברקס, מעט, לאט, השער הצהוב התקדם אליו במהירות, הוא חישב במוחו את תזוזתו האיטית של השער על גלגיליותיו, איך הוא מוסט הצידה מעם המכונית וחשב אם הדבר יספיק לקרות לפני שהוא יתנגש בו, אבל השער לא נפתח. אף אחד לא פתח אותו. השלט, שלט רחוק על בטריות, שלא היה לו כדי להפעיל את השער, שלא יכנסו זרים, שלא יגנבו, שלא יחליק מישהו מהצוק בטעות.

אתה כזה ילד. אתה כזה חתיכת ילד אפס. מה אתה חושב שהדברים קורים מעצמם? אתה חושב את זה, אתה חושב את זה. מבוגרים הולכים בסך בזמן שהם מנכשים את העשבים, משלמים חשבונות, מדברים סודות. הוא התנגש. אבל ברחמים. הוא יכול לקחת רוורס, לחנות בצד הדרך, להבין ששתי הדקות האחרונות היו אלו ביממה שהאור אוזל מהן באחת. הוא צריך לחכות עכשיו שמישהו ייכנס או ייצא מהמושב כדי לברוח. בינתיים הוא ניסה לעצור את הנשימה שלו לכמה שיותר זמן, אבל כמו תמיד לא הצליח לספור יותר משבעים. פנסים התקרבו מהצד השני של השער שהחליק על ציריו ונפתח, מכונית נכנסה, וזה היה הרגע שלו להשתחל החוצה, עם האצבע הוא לחץ על הכפתור שמשחרר את מוט ההילוכים האוטומטי והתכונן ללחוץ על הגז. אבל הוא לא עשה את זה.

ממקומו במכונית שהחנה בשולי הכביש, הביט אורי במכונית הלבנה של אבא שלו נכנסת דרך השער ונעצרת באמצע הכביש, מכונית אמריקאית ישנה חסרת פרופורציות. הפנסים האירו קדימה. זוגות זוגות. השער נסגר לאט מאחוריה, זוגות זוגות. זה יכול היה להיות פירוש הרעש שהשמיעו העקבים של רגלי אמו כשנחבטו בכפכפי הפלסטיק שנעלה. היא הגיעה מתוך המושב ועכשיו התקדמה אל התחום המואר שמול המכונית האמריקאית. זוגות זוגות, זוגות זוגות. אורי לחץ על המשולש האדום. מחביא את עצמו. לא יתכן שלא ראו אותו אבל יכול מאוד להיות שבאותו רגע ראו בעיקר את עצמם.

"סני", אמרה חדווה ונעמדה ליד החלון הקדמי, הרחוק ממושב הנהג.

"חדווה", הוא רכן מעל המושב הריק וגלגל את השמשה למטה. היא רכסה את הרוכסן הפגום של מכנסיה שנפתח כל הזמן ושאלה, "מה אתה עושה כאן?"

"שמעתי שאת עוזבת".

"כן".

"רציתי לראות שאורי בסדר".

אורי הבין שאף פעם לא ישב לבד במכונית. החלל הפך פרטי וקטן. תמי לא סיפרה מה היה שם. אחרים, לעומתה, לא הפסיקו לדבר. סתיו קר מואר בקרני שמש שקרנית. תמיד התהלכה במושב. לפעמים נעצרה אם היתה מוצאת את אורי לבד. עכשיו נכנסה אל תוך המכונית, כאילו ישבה בתעלה שבצד הדרך והמתינה למשהו. כשהתיישבה הניחה את הרגלים על השמשה הקדמית.

היד של חדווה נחה על אדן חלון המכונית הלבנה. עיניה על ידו של סני, שליטפה את ההגה. באפה הריח שלו, שנדף מן המכונית כמו משיח. שביב מחשבה כזה: תשים את היד שלך על שלי, סתם תלטף לי את האצבעות. איקרוס ודדאלוס התקרבו אל השמש שהיתה נעוצה עכשיו על המסגרת העליונה של החלון ומהגובה ההוא טפטפו טיפות חמות של שעווה על אצבעותיה.

היא נרתעה. נזכרת. זה סני, אין לו את זה באפשרויות. לא שזה היה כתוב על הקופסא אבל אחרי כל כך הרבה שנים היא כבר ידעה את זה. קר כמו דג. אבל לא יכולה להתנתק ממנו, לא יכולה להפסיק לרצות. דברים. כמו חיבה. עיניה נותרו נעולות על שלו. אף אחד מהם לא אמר דבר. היא חשבה שהוא לא מנתק את מבטו מזה שלה בגלל שהוא פוחד שזו תהיה הוכחה נוספת לכך שהוא קר וחסר רגשות כמו שהיא תמיד אומרת לו שהוא.

הרגליים של תמי גלשו על השמשה, והשאירו טביעה מרוחה. אורי פתח את החלון.

"אמא".

"אורי אל תפריע עכשיו".

אורי לא יכול היה לעמוד בזה יותר ותמי לא אמרה כלום. לכן נישק את הרגליים היחפות שלה. הכניס את הבוהן לפה שלו ומצץ. סימן את גבולות כף הרגל עם האגודלים של שתי הידיים. שלו. בלע את האבק שהיה על הבוהן ואז עבר אל הקשת אל העקב אל חריציו.

רעש הגרירה המוכר היה מה שהעיר את נחשון, שינה כבר לא נחשבה בעיניו וממילא שנים שכבר לא היתה עמוקה. נעמד באחת, הוסיף חולצה מעל לתחתונים שישן בהם, וירד אל החוף. מצא שני זקנים. הם גררו את הסירה למרחק שהוציא אותה מהישג ידו של הים. ואז כשאחד מהם פשפש בכליו התקרב אליו השני והיכה בגבו עם משוט. המוכה לא הופתע, הוא לא נפל, הוא הסתובב לאחור ובעט. אחר כך הם התחילו עם אגרופים. נחשון שהלילה החביא אותו עמד בצד והסתכל, תיקי הגב החסינים למים שהיו להם, נראו מהסוג היקר. הם הבחינו בו לבסוף וחוסר העניין הבולט שלו במחלוקת ביניהם כנראה גרם להם להפסיק.

אהלן. אהלן. עכשיו הוא שאל כרגיל מאיפה באו. והם הסבירו למרות שלא שאל, איך קרה ואיך קרה ואיך שאי אפשר, למרות שכאן ככה, שלא לשוב. והוא עייף מזה באמת. אמר להם תחפשו את רבקה. ולא אמר יש לה פרצוף של אחת שיודעת מה טוב לאחרים. הם רצו לרדת לכביש החוף לתפוס טרמפים לעפולה, כי שם הם נולדו. הוא תיאר לעצמו שהיא תסביר להם את מצבם, תדבר על עייפות, תשכנע אותם לחכות לבוקר ואז היא כבר תדאג שיבקשו בעצמם לתרום לשיפוץ בית הכנסת, או המדרכות או הצרכנייה של בית ינאי.

הם התרחקו ממנו מטפסים על הצוק, הוא גרר את הסירה לכיוון המחסן, קיווה שיצליח לדחוס אותה לשם. אנשים לא התעניינו בסירות שלהם ברגע שהגיעו לחוף. היום התחיל לעלות ונחשון ידע שעוד מעט תאיר השמש את המים, והוא יראה את מה שהיה שם ממילא. הוא שינה כיוון וגרר את הסירה אל הים, הרים את המשוטים מהמקום שהושלכו אליו, התיישב והתחיל לחתור.

ילידת 1976, גרה בתל אביב ובאיטליה