שבץ המלכה: על אלבום הסולו החדש של אדווין קולינס

אנחנו רק באוקטובר אבל אני כבר בחרתי את אלבום השנה שלי. “Losing Sleep”, אלבום הסולו השביעי של אדווין קולינס, הוא האלבום הכי טוב ששמעתי השנה. אין שאלה בכלל. הוא נפתח בשיר הנורת'רן-סול המודרני הטוב של השנה (“Losing Sleep”), הוא מכיל את שיר הרטרו-אייטיז הטוב של השנה (“In Your Eyes”), ומרבית יתר השירים בו נפלאים גם הם.

לפני שאתם מזדעקים, אז כן - אדווין קולינס הוא האיש שהוציא באמצע הניינטיז את להיט הרטרו המדבק והמעצבן "A Girl Like You", שכיכב בפסקולים של סרט הנעורים "רקורד חזק" ו"המלאכיות של צ'רלי: בהילוך גבוה" ונשמע באופן חשוד כמו איגי פופ. זה היה סוג של פוקס, לטוב (מבחינה מסחרית) ולרע (מכל בחינה אחרת). כי האמת היא שאדווין קולינס הוא אחד האמנים הטובים ביותר שיצאו מסקוטלנד, אבל ממש לא בגלל השיר הזה.

קולינס הוא סינגר-סונגרייטר, גיטריסט, מפיק ומאייר, שמשאיר את חותמו האישי על כל דבר שהוא עושה. אי אפשר לטעות בסאונד הגיטרה שלו, סגנון ה- Blue Eyed Soul שאימץ, קול הבריטון מלא הנשמה הבוקע מגרונו או איורי הטבע העדינים שלו.

הוא התפרסם בצעירותו בתור סולן ומנהיג להקת האינדי הסקוטית Orange Juice, שקמה ב-77', הוציאה שלושה אלבומים מצוינים במחצית הראשונה של שנות השמונים, ושימשה קטליזטור לפריחת סצינת האינדי המפורסמת של גלאזגו. ב-82' יצא אלבום הבכורה של אורנג' ג'וס, תקליט פופ רומנטי בשם "You Can't Hide Your Love Forever".

שנתיים מאוחר יותר הצטרפו להרכב מלקולם רוס, הגיטריסט של הרכב הפוסט-פאנק הסקוטי Josef K, והפרקשיוניסט השחור זיק מנייקה, שהפכו את אורנג' ג'וס ללהקת Pאנק-Fאנק עם מקצבים אפריקאים וגרוב שיכול לגרום גם לבחורים לבנים לנענע. שיר הנושא של האלבום השני, "Rip it Up", הפך ללהיט הכי גדול שלהם ואפילו נכנס לטופ-10 הבריטי. בסוף 84' הוציאה אורנג' ג'וס עוד אלבום אחד וזהו.

אחרי הפירוק התקשה קולינס להרים קריירת סולו של ממש. הוא עבר כמה לייבלים, התפרנס כמפיק מוזיקלי, ואפילו הדחיפה שקיבל מאלן מקגי, שעמד בזמנו בראש לייבל האינדי הכי לוהט בסביבה, קריאיישן, לא ממש עזרה. עד "A Girl Like You".

זו בושה וחרפה שהשיר הכי מעצבן שלו זיכה את אדווין קולינס, על לא עוול בכפו, בתואר “One-hit Wonder” מטעם ערוץ VH1, אבל יש להניח שהשיר לפחות עזר לממן את יתר אלבומי הסולו שלו. לא מעט בזכות השיר הזה יכול היה קולינס להמשיך בקריירה עד שיום גורלי אחד, לפני חמש שנים, הוא פגש במוות פנים מול פנים.

בפברואר 2005 סבל קולינס מדימום תוך-גולגולתי ושני שבצים, בהפרש של כמה ימים זה מזה. האירוע הזה כמעט והרג אותו בגיל 45. סדרה של ניתוחים הצילו את חייו, אך הותירו אותו מוגבל. הסרט הדוקומנטרי “Edwyn Collins: Home Again”, שהופק על ידי בי.בי.סי סקוטלנד ב-2007 (וניתן לראות אותו ביוטיוב), תיעד את קולינס בתקופה הקשה הזאת ובמהלך השיקום, בו למד, לאט לאט, לחזור לדבר, ללכת ולקרוא ולכתוב. הסיפור מסופר במלואו וביתר פירוט בספר “Falling and Laughing: The Restoration of Edwyn Collins “ שכתבה אישתו, גרייס מקסוול.

מלבד הרצון לשוב ולתפקד ברמה היומיומית, החלום הכי גדול של קולינס הוא כמובן לחזור לנגן בגיטרה, פעולה שהוא לא יכול לבצע עקב שיתוק בידו הימנית. אחת הסצינות המרגשות בסרט מראה אותו מנגן בגיטרה ביחד עם אישתו, כשהוא לוחץ על השריגים שעל צוואר הגיטרה בידו השמאלית, בעוד אישתו פורטת על המיתרים במקומו. עד שידו הימנית תחזור לתפקד מתעקש קולינס לעשות כמה שיותר דברים ביד שמאל. בתור מי שהתפרנס בצעירותו מאיור, לימד קולינס את עצמו לאייר ביד שמאל. את התוצאה אפשר לראות על העטיפה המאוירת היפהפיה של אלבומו החדש.

כפי שהסרט מראה, השיקום של קולינס היה אפקטיבי וכל יום התפקוד שלו השתפר קצת. בסוף 2006 הוא נכנס לאולפן למקסס את האלבום שהקליט לפני שלקה בשבץ, והצטלם לקליפ לסינגל "You'll Never Know", וב-2007 האלבום יצא. הכותרת “Home Again” ניתנה לו לפני שלקה בשבץ, אך כמובן שלאור האירועים הוא קיבל משמעות חדשה לגמרי.

"Home Again" הכיל שורה של שירי פופ גיטרות בעלי איכות נוסטלגית – חלקם מתוזמרים יותר, רובם אקוסטיים ופולקיים יחסית. זה לא היה מהאלבומים הכי טובים שלו, אבל העובדה שקולינס הוציא עוד אלבום אחרי שניבאו את סופו היתה מאוד מרגשת. וזה עוד כלום לעומת העובדה שחזר להופיע.

ההופעה הראשונה של אדווין קולינס מאז המחלה, התקיימה בסוף אוקטובר 2007 במועדון הקמדן דינגוולס בלונדון. הוא אמנם הופיע בישיבה ולא ניגן בגיטרה, אבל עצם העובדה שחזר לבמה היתה הישג אדיר. על הבמה לצדו עמדו, בין היתר, המתופף פול קוק מהסקס פיסטולס והגיטריסט רודי פריים מאצטק קמרה, שהפכו את האירוע לאחוות דור הסבנטיז-אייטיז של הפופ הבריטי.

אדווין קולינס לא היה צריך לחלות כדי להפוך לאגדה. כבר שנים שהוא נחשב לסנדק של סצינת האינדי הסקוטית ולמנטור המוזיקלי של דורות של להקות מגלאזגו, מה-Vaselines (בהם עסקנו כאן לאחרונה) וה-Pastels, דרך הג'יזס אנד מרי צ'יין ובל אנד סבסטיאן ועד פרנץ פרדיננד. גם סצינת האינדי האנגלית מוקירה אותו כמובן, ורבים ממעריציו משתתפים באלבום החדש.

תהליך העבודה הספונטני והזריז על “Losing Sleep”, האלבום החדש של קולינס, היה שונה מאיך שהוא רגיל לעבוד. הפעם הוא לא הלחין את השירים על גיטרה, אלא נעזר בקלידים ושר את הרעיונות שלו לתוך טייפ-מנהלים. עוד הבדל הוא כמות האורחים המשתתפים באלבום, שכתבו חלק מהשירים ביחד עם קולינס וגם שרים איתו.

“Come Tomorrow Come Today" הוא שיתוף פעולה עם ג'וני מאר, הגיטריסט המיתולוגי של הסמיתס; “It Dawns On Me” נכתב ביחד עם רומיאו סטודארט מהמג'יק נאמברז ומכניס את הסאנשיין-פופ הקליפורני של הלהקה (הבריטית) לעולמו של קולינס; ועל הבלדה האקוסטית “All My Days” עבד קולינס עם חברו הותיק רודי פריים, סולן להקת אצטק קמרה, שחלקה עם אורנג' ג'וס סצינה ולייבל (Postcard Records).

מה שהכי הפתיע אותי באלבום זה לגלות ש-"In Your Eyes" הפוסט-פאנקי הנפלא הוא שיתוף פעולה עם ה-Drums – להקה שעל אף ההייפ העצום שסובב אותה, אף שיר באלבום שלה לא מתקרב לשיר הזה. מצד שני, אולי זה לא צריך להפתיע, שכן למרות התפקוד החלקי של קולינס, ניכר שהוא לא איבד ולו קמצוץ מהפרפקציוניזם שלו ומהצורך שלו לשלוט במוזיקה. על אף רשימת האורחים הארוכה באלבום, אף אחד מהם לרגע לא משתלט על החזון המוזיקלי של קולינס, שנוכח בכל צליל באלבום הזה מתחילתו ועד סופו.

"Losing Sleep" הוא אלבום אישי ומבחינה תכנית נע בין וידויים על מצבו הלא פשוט מאז 2005 לבין אופטימיות מתפרצת ומדבקת. מצד אחד, בשיר הנושא מדבר קולינס על אובדן הכבוד העצמי, שהוא מן הסתם חלק מאיבוד היכולת לדבר, לקרוא ולכתוב, וב-"?What Is My Role" - דואט עם ריאן ג'רמן מה-Cribs, שהשתתף בכתיבת שניים משירי האלבום - הוא תוהה לגבי מקומו בעולם במצבו החדש, לצלילי ריף גיטרה מעולה שמזכיר את "Shot By Both Sides" של מגזין.

מצד שני, אלכס קפרנוס מפרנץ פרדיננד לוקח על עצמו את תפקיד האלטר-אגו של קולינס ושר את מילות הניצחון "אם אני יכול לעשות את זה שוב, אני יכול לעשות כל דבר, מותק", בפזמון של "Do it Again", שיושב גם הוא, כמו שיר הנושא ועוד כמה משירי האלבום, על מקצב נורת'רן סול מרקיד. וב-"Searching For The Truth" האקוסטי, שסוגר את האלבום, שר קולינס "תמיד אהיה בר מזל בחיים/ ואני אמצא דרך להגיע לשם/ להגיע לשם". בדיעבד התברר שהשיר האופטימי הזה היה הראשון שקולינס כתב אחרי השבץ, עוד כששכב בבית חולים.

אופטימיסטים המאמינים בכוחה של אמנות לרפא ובכוח הרצון וההתמדה האדירים של קולינס אולי יכלו לנבא את שובו למוזיקה, אבל באמת שלא היה להם איך לנחש שהאלבום החדש הראשון שיקליט אחרי השבץ יהיה אלבום הסולו הטוב ביותר שלו. כמובן שאי אפשר לנתק את האלבום הזה מסיפור הרקע הדרמטי שלו, אבל האמת היא שזה אלבום פופ בריטי מושלם בלי שום קשר.