בשבוע שבו חוגגים במדינות ערב 37 שנה למלחמה בה "הופרך המיתוס כי הצבא הציוני הוא בלתי-מנוצח" התפרסמו בתקשורת הישראלית פרוטוקולים חדשים המתעדים את תהליך קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל והמטה הכללי של צה"ל בשעות שקדמו לפרוץ מלחמת יום-הכיפורים. הפרוטוקולים "צצו לפתע" ופתאום התברר כי הזיכרון הקולקטיבי הישראלי זכה לטעום מתבשיל שלא כל רכיביו אמיתיים. כבר מגיל ינקות ידענו לדקלם אודות המחדל המודיעיני שמנע מהרמטכ"ל ליזום מכת-מנע (ולכן הוא אשם!), אך מתברר כי הרמטכ"ל יזם מכת-מנע. מתברר גם כי שולחן לחימה, אליו הסבו ארבעה גנרלים עטורי תהילה, תיעד בפרוטוקול הערכה מבצעית לפיה אוגדה יכולה להתגייס ולהגיע ליעדה תוך 24 שעות.
בחזרה ל-2010. אחת הטענות השחוקות ביותר נגד מיזמים שיתופיים באינטרנט, דוגמת וויקיפדיה, היא שהם מתנהלים כמו "תזמורת ללא מנצח", כלומר שכל אחד מהשותפים ליצירה יכול למשוך לכיוון שלו, לבנות או להרוס, ואין מי שיפקח, ישגיח, יתאם וירכיב הכל לישות אחת. מי שמכיר את וויקיפדיה ופרויקטים דומים בוודאי מחייך עכשיו ומחשב בנפשו לטקבק אודות העורכים "המרושעים". הבעיה היא התערבות-יתר ולא אנרכיה, ולא ניתן להימנע מהמבנים הפוליטיים שנוצרים בסביבה שיתופית, מכך שכל צירוף, שיתוף או תזמור מלחמה גנוזה בהם.
גם כשהמנצח (על התזמור) ברור באינטרנט, לא תמיד ברור מי המנצח (במלחמה). דוגמה לכך היא ז'אנר המאש-אפ שבו בוחר האמן קטעים ממקורות שונים, מצרף, מסדר ומתזמר אותם. היצירה משתיתה עצמה על דגימות (או רדימיידס) ועושה מהם סלט (או רמיקס, או הלחם) שיוצר יצירה נגזרת, בת-כלאיים. המאש-אפ מזוהה עם האינטרנט ועם זמינות חומרי הגלם, אך הוא קיים מאות בשנים.
יצירת המאשאפ הנחשבת לקנונית ביותר נוצרה בשנת 1922, והיא הפואמה "The Wasteland" מאת ת.ס. אליוט (שתורגמה לעברית לפחות שלוש פעמים, אך בלי להבין את עולם ההיפר-טקסט הפנימי). בעידן הווב 1.0 זכתה הפואמה לגירסת היפרטקסט שהפכה מיד לקלאסיקת נט.ארט. רק כדי להבין מה עשה אליוט, שווה להציץ בשבע השורות האחרונות המכילות דגימות משמונה מקורות שונים, בהם שיר הילדים "גשר לונדון מט לנפול", הקומדיה האלוהית, שיר לטיני של המשורר טיבריאנוס מהמאה הרביעית, וכמובן שורת הסיום הישראלו-הודית "שאנטי שאנטי שאנטי".
- ערן הדס -
עוד בוואלה!
על נבט יצחק
נבט יצחק, ילידת ירושלים 1975, היא אמנית מיצב וידיאו וסאונד בוגרת המחלקה למדיה דיגיטלית בביה"ס מוסררה (2003), התוכנית ללימודי המשך של בצלאל (2007) ותוכנית העמיתים של מכללת עלמא (2009). החל מ-2002 הציגה בפסטיבלים ובתערוכות רבות בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים תוך שהיא קוטפת לא מעט פרסים וזוכה במלגות.
"קולות מלחמה", העולה כעת ב-1024, הינה תערוכת היחיד השלישית של יצחק עד כה, והראשונה המאפשרת גישה מעל גבי הרשת אל יצירתה, זו המזוהה עם שימוש נרחב בחומרי ארכיון שבהם היא מבצעת מניפולציות דיגיטליות. בארבעת הקטעים הלקוחים מתוך "קונצרט וידיאו" (2005) - שניים מהם מוצגים כאן לראשונה ("שישה ימים של טכנו" א' ו-ב') - ערכה יצחק צילומי מלחמות ומחזות זמר מצריים משנות ה-50 (בכיכובם של פריד אל-אטרש וסמיה ג'מאל) כך שנרקחו מחדש לכדי קליפ אפי שבו הקרב אינו מלווה עוד בהלמות תופים, אלא התופת עצמה, על רעמי הפגזים והדי הפיצוצים שלה, היא-היא הקצב. זהו המצמית שהפך למרקיד, האפוקליפסה כפי שניסח זאת ז'אן בודריאר כבידור; או לחלופין מלחמה שעברה הלחמה מתקנת או אלכימיה. כלי המשחית הם כעת כלים בתזמורת ענק מוזיקלית שעליה יצחק מנצחת; אותה תזמורת שאף פעם לא יודעת מנצחים.
ב-"SALUTE" מ-2004 עבודה (בשיתוף עם ליאור פרידמן) שזיכתה אותה בפרס הראשון של תחרות הקולנוע הניסיוני בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-21 בירושלים סינתזה יצחק סרטון תדמית תיירותי על אודות מגדל דוד יחד עם חומרים הקשורים באסון התאומים. מגה-פיגוע פיקטיבי זה הינו יציר כלאיים המהדהד "מציאות" המחוללת על ידי דימויים תקשורתיים: מציאות שבה לא ניתן לדעת, רק קשה מאוד שלא לתהות, היכן בדיוק עוברים אצלה גבולות המדינה, המדיה, התודעה והבדיה, בעוד הדם, הממשי, עודנו ממשיך להישפך.
- יניב יהודה אייגר -