פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הליגה הערבית: על סוף העונה של "עבודה ערבית"

      גם בעונתה השניה "עבודה ערבית" נעה בין סאטירה מבריקה לבדיחות שצופי "צחוק מהעבודה" אוהבים. כך היא הצליחה להיות אחת הסדרות הטובות שיצאו מערוץ 2. חגי קראוס זורק נעליים

      סצינת הסיום של הפרק האחרון בעונה השנייה של "עבודה ערבית" ששודר אמש (שבת) מאירה את אחת הבעיות המרכזיות של הסדרה: בסצנה, אמג'ד פורץ לטרמינל בנתב"ג בתחפושת ארנב ורוד, נעצר בתואנה כי מחה נגד ביטול מצעד הגאווה בירושלים ואבו-אמג'ד מסנן את רצף הקללות המזוהה כל כך שלו לעבר בנו הלוזר.

      צירוף של טוויסט עלילה מופרך יחד עם השטיק, החביב כל כך על צופים אדוקים של תהומות הומור כמו "מועדון לילה" או "צחוק מהעבודה". אותה התפרצות מלווה בזריקת נעליים שנבחרה גם לעטר את כותרות הסיום של הפרק והעונה כולה. מי כמו קשת יודעים לזהות להיט עממי מצליח: המקפלות, ליטל מעתוק, מצ'עמם והלהיט החדש – אבו-אמג'ד מקלל וזורק נעליים. זה היה אקורד הסיום לפרק החותם של העונה, מאכזב וצפוי מדי, לעומת 12 הפרקים הקודמים.

      כשלים באמינות ליוו את מהלך העונה כולה, לא פעם באופן מביך ממש. לפעמים היו אלה טקסטים מאולצים ומוגזמים שהוכנסו לפיו של נורמן עיסא (המצוין) כדי להוכיח את מה שכבר ברור וידוע – מדובר בערבי שמנסה להיות יותר יהודי מאנסטסיה מיכאלי, התמה המרכזית שמובילה את דמותו של האנטי גיבור של הסדרה.

      למשל, כשהוא נוזף במאיר על הבחירה שלו להתחתן עם אמאל הערביה "אחרי 2000 שנה של תפוצות, גירוש ספרד וגאולה". אותה בעיית אמינות הופיעה גם בסיטואציות כמו זו שבה מאיר, החייל המגויס לעופרת יצוקה נכנס לבית בעזה ומבקש תעודות מזוג מקומי שמתברר כהוריה של אשתו לעתיד שבאיומי רובה סער מסכימים לחתונת בתם עם אותו חייל. אלו רק כמה דוגמאות לאותם פיתולי עלילה מרושלים ובולטים כל כך שפוגמים בהנאה ובסיפוק מאחת מסדרות הטלוויזיה הקומיות הטובות והחשובות ששודרו בערוץ 2.

      עבודה ערבית (יח"צ)
      נעה בין פסגות כמו "החמישייה" לתהומות בסגנון "שמש". "עבודה ערבית" (צילום: יח"צ)

      "עבודה ערבית", למרות הטייטל הבינוני וחסר המעוף, היא אכן כזו - נעה בין פסגות גאוניות של ניואנסים טקסטואלים, משחק מבריק וטיימינג קומי מושלם. לרגעים היא מזכירה את הלופים התסריטאים של לארי דייוויד, הסאבטקטסט המרומז של עוזי וייל ו"החמישייה הקאמרית", ולעיתים, למרבה הצער, גם קשקושים בסגנון "שמש".

      אפשר לנחש כי העירוב הזה נובע בעיקר מהתהליך האלכימי שמתרחש כאשר כותב מעולה כמו סייד קשוע מותך אל תוך סדרת פריים טיים בקשת. מיסי הרייטינג, או לפחות אילו שנהוג לחשוב כי חייבים לשלם אותם, משולמים במשורה כמעט בכל פרק. עדיין ולמרות הכל, קשה להפריז בכמות ההנאה המיידית שסיפקה ובחשיבות שבעצם שידורה בפלטפורמה מרכזית כל כך.

      אחרי העונה הראשונה של "עבודה ערבית" היה אפשר להפסיק להתרגש מעצם העובדה שלראשונה משודרת בפריים טיים של ערוץ 2 סדרה שרובה המכריע מדובר בערבית. העונה השנייה הוכיחה שאפשר לקחת אותה גם למחוזות אמיצים ומעוררי מחלוקת אמיתית.

      מתוך עבודה ערבית (יח"צ , מירי שמעוניביץ)
      קאסט משובח שמזכיר לכולנו כמה כשרונות מעולים נמנעו מאיתנו במשך השנים בטלוויזיה המסחרית. "עבודה ערבית" (צילום: יח"צ)

      ציניות וספקנות בצד, לא מדובר בעניין של מה בכך כשסדרה שגורפת מדי שבוע כ-20 אחוזי צפייה, מביאה אל צופי הקונסנזוס היהודי-ישראלי את חייה של משפחה ערבית בזמן מלחמה בעזה או את תחושותיה ביום העצמאות, כפי שנעשה בפרק המופת של יום הנכבה.

      קשוע ומפיקי הסדרה לא ברחו מפינות מורכבות והטיחו בפני הצופה מציאות אלטרנטיבית שמעולם לא חשבו כיצד היא נראית – זו של הצד השני במשוואה, הלא שוויונית בהגדרה. רמזים עבים כפיל הנוגעים לקיפוח, אפליה וגזענות אנהרנטית מפוזרים לאורך העונה כולה.

      הם, מטבע הדברים, עטופים בדוק קומי, הומור עצמי ושיפוטיות מובחנת, כדי להעביר את המסר חלק יותר בגרונם של הצופים, אבל העבודה בהחלט נעשית. כשפרק בו ילדה ערביה שרה את "שיר הרעות" על רקע תמונות בשחור לבן של פליטי 48' מקבל 24 אחוז רייטינג, זו טלוויזיה אפקטיבית, משפיעה ומעורבת. רפליקות מוחלשות במכוון אך חדות להפליא, כמו "תתנצל שקראת לו ערבי", "את לא תקראי לי גזען חשוך מול הערבי הגמד שלך", הן פנינים של ממש.

      מתוך עבודה ערבית (יח"צ , מירי שמעוניביץ)
      עבודה מצוינת עם פנינים של ממש. שי קפון (במרכז), במאי "עבודה ערבית" (צילום: יח"צ)

      הקאסט המשובח של "עבודה ערבית" מזכיר לכולנו כמה כישרונות מעולים נמנעו מאיתנו במשך השנים בטלוויזיה המסחרית. סלים דאו, שאבו-אמג'ד שלו תופס מקום של כבוד במיתולוגיית דמויות העל הבורקסיות; קלרה חורי שהפכה את בושרה לדמות עגולה ומנומקת למשעי; מירה עווד שמגלמת, כך נראה, את הפנטזיה הנשית של סייד קשוע אודות האישה הערבייה המודרנית (חוץ מאשתו, כמובן); ונורמן עיסא שהוא פשוט שחקן נהדר.

      קשוע בנה את מערכת הקונפליקטים והרפלקטים העדינה והמורכבת כל כך גם, אולי בעיקר, דרך השכנים היהודים של אמג'ד ובושרה. אריה מוסקונה וסנדרה שדה מייצגים את המקרים הפשוטים והצפויים יותר, אבל דב נבון ורונה ליפז-מיכאל (נתן ותמנע בשבילכם), הם המראה המגוחכת, המצחיקה והחדה מכל להדגשת הפתטיות הצבועה של מה שהוא הסטראוטיפ של המתהדרים בהיותם "מצביעי מרצ", כפי שתמנע ממהרת להעיד כשהם פוגשים את השכנים הערבים החדשים שלהם.

      טיים קוד 0:31 (אבי כהן)
      קלאסיקת בורקס. אבו-אמג'ד זורק הנעליים (צילום: אבי כהן)

      למעשה, אי אפשר לפספס שהדמות שקשוע לועג לה יותר מכל היא אותה תמנע זו שהוא ודאי מכיר משנותיו הארוכות על קו התפר שבין חייו כערבי ישראלי חילוני ובין "התקשורת השמאלנית" בה בילה את מרבית שנותיו המקצועיות והחברתיות. אותה אחת שמאיימת לעזוב את בעלה אם ימשיך להתנהג כגזען חשוך, מכריחה אותו גם ללבוש כאפיה וגלביה למיטה כי זה מדליק אותה, רגע אחרי שהיא מתקשרת למשטרה לדווח על בן מיעוטים חמוש שמסתובב בשכונה באמצע המשמרת הראשונה של אמג'ד במשמר האזרחי.

      ליפז-מיכאל, אותה לא ראינו על המסך מאז "הבורגנים", בעצם מנסחת את ה"כן, אה?" ו"ארהל'ה חזר" החדשים על ידי ה"הנה אמג'ד" שלה, המלווה בחיוך רחב, מלא גאווה וסיפוק מהעובדה שיש לה חבר ערבי.

      עבודה ערבית (יח"צ , מירי שמעונוביץ)
      מראה מגוחכת, המצחיקה והחדה ביותר של המתהדרים בהיותם "מצביעי מרצ". נבון וליפז-מיכאל (צילום: יח"צ)

      במידה רבה, "עבודה ערבית" היא "הבורגנים" הנוכחי של ערוץ 2. רגעי אסף ציפור חתרניים וליריים, מראי מקום אקטואליים ונוקבים אודות הזעיר בורגנות הישראלית, הפעם בירושלים ולא בתל אביב הסטראוטיפית ההיא. ובעצם, אולי מדובר בסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שקשת הוציאה מאז "הבורגנים". עתה, נותר רק לקוות שהעונה הבאה (אם תהיה, כן?), שתהיה השלישית של "עבודה ערבית", תמשיך את מגמת ההשתכללות שלה ולא תתקשקש אל תוך הבליל הקיומי המסרס שהפכה "הבורגנים", גם היא אחרי שתי עונות.