פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שווה לתחת: "תמרה דרו" - ביקורת

      גם ישבנה החשוף של ג'מה ארטרטון לא מציל את "תמרה דרו", הסרט החדש של סטיבן פרירס בכיכובה, מלהיות החמצה שתשעשע פקידים בורגנים בלבד. אבנר שביט מפליק בטוסיק

      רגע לפני שעלה המסך על פסטיבל הקולנוע החיפאי, התפתחה במתחם הסמוך לאירוע שיחה על הסרט שהוציא אותו לדרך, "תמרה דרו". "בחירת סרט פתיחה של פסטיבל היא אמנות בפני עצמה", הסביר גורם שמעורב מזה שנים בתהליך. "כל המפיצים רוצים שתיקח את המוצרים שלהם, כי אתה נותן להם ככה נקודת זינוק בלתי רגילה, אבל מעטים מתאימים. מצד אחד, ברור שאתה צריך להציג משהו שיעמוד בסטנדרטים גבוהים – זה בכל זאת ערב חגיגי ואסור לעשות בושות. מצד אחר, חייבים לזכור שרוב הקהל במעמדים האלה אינו שוחר קולנוע, ואסור לאתגר את הפקידים של עיריית חיפה, למשל, כי כבר היו כאן מקרים שחצי מהקהל יצא באמצע. אז כאן מתחיל המשחק האמיתי – אתה צריך למצוא סרט שיש לו ארשת איכותית, אבל הוא לא מתחכם מדי. יצירה קולנועית שתהיה חפה מכל מאפיין הוליוודי-מסחרי, ובכל זאת תפנה למכנה משותף נמוך".

      כמה שעות לאחר מכן, בתום הקרנת הבכורה של "תמרה דרו", התברר שמארגני הפסטיבל שיחקו אותה: כל הצופים נשארו עד הסוף וכולם יצאו מחויכים, אפילו פקידי הארנונה. הקומדיה הבריטית עמדה היטב בכל הקריטריונים שדורש המעמד, והיא עשתה זאת בעזרת הטריקים הבסיסיים ביותר של הקולנוע האוורירי המסווה את עצמו לאיכותי.

      מתוך הסרט תמרה דרו (יח"צ)
      העיקר לא לעצבן את הפקידים. מתוך "תמרה דרו" (צילום: IMDB)

      הטריק הראשון הוא הדגשת השייכות של הסרט למורשת התרבותית העשירה של הבריטים, שאין כמו נפנוף בה כדי לעשות רושם. וכך, "תמרה דרו" מבוסס על "הרחק מן ההמון הסוער" של תומס הרדי, שנחשב אחת מאבני הפינה של הספרות המקומית. לעומת זאת, הדרך שבה מתנהל הסרט מזכירה דווקא קומדיית נעורים אמריקאית, ובכל זאת הוא תולה את עצמו ללא הרף על האילן הגבוה של הרדי. בין השאר, שמה של הקלאסיקה הספרותית היא סיסמת הפרסומת של המקום העומד במרכזו – אכסניה לסופרים שמיקמה את עצמה בעיירה בריטית שקטה ומרוחקת כדי להבטיח לאורחיה מרחק משאון העיר.

      כך, רושם לעצמו הסרט שתי נקודות נוספות: עיצוב הדמויות כחלק מן העולם הספרותי וזירת ההתרחשות כשכיית חמדה פסטורלית הן דרך אולטימטיבית לכבוש את לבו של הקהל הבורגני הפרובינציאלי, שממילא מתייחס לקולנוע כמעין תחליף או חימום לחופשה השנתית באירופה. אפשר לומר כי באותה מידה היה יכול הסרט גם לעסוק במחזאים צרפתיים הנופשים בפרובנס, אך המבטא הבריטי מצית בזיכרון זיכרונות מהליכה לתיאטרון בלונדון ומצפייה בדרמות טלוויזיה של הבי.בי.סי, ולפיכך מעגן את הסרט עוד יותר בחיקה החמים של החוויה הבורגנית.

      מתוך הסרט תמרה דרו (יח"צ)
      עמוק עמוק בהוויה הבורגנית. מתוך "תמרה דרו" (צילום: יח"צ)

      אז, לאחר שקבע לעצמו תנאי פתיחה מבטיחים, מוסיף הסרט לקלחת את השטיק הנדוש מכולם של הקולנוע הלא מסחרי שבכל זאת חייב לגייס לעצמו צופים: הוא מפגיש אותנו עם תמרה (ג'מה ארטרטון), הדמות שבשמה נקרא הסרט, והיא מתגלה כצעירה בתולית למראה ומושכת להפליא. מרגע בואה לעיירה, כל הגברים המקומיים מחפצנים אותה במבטם, וכך עושה גם במאי הסרט, סטיבן פרירס. כיוון שאין מדובר בדרמת איכות צרפתית נמנע פרירס מערום פרונטלי, אך לאחר שורת תקריבים על האיברים השונים והמכוסים בגופה הוא מכבד את צופיו לקראת סיום בהצצה ארוכה בישבנה החשוף של גיבורתו. בכל זאת, גם לאנשים תרבותיים מותר ליהנות.

      ואכן, בואה של תמרה לעיירה מצית את היצרים של תושביה ומעורר בה שרשרת של התאהבויות, בגידות, תככים ובעיקר שמועות. הסרט מוכיח מחדש מה גדולה תאוות הבשר של אנשי רוח ובאיזו קלות דעת ניאותים ברנשים מהוגנים לסחור במידע מפוקפק על חבריהם. פרירס לא כיוון לכך מן הסתם, אבל "תמרה דרו" נראה כמעין השתקפות של המתחולל כרגע בבוהמה התל אביבית, שבה הטוויטר ו"מחוברים" יצרו מפלצת דו-ראשית של רכילות וזימה.

      מתוך הסרט "תמרה דרו" (יח"צ)
      גם לבורגנים מותר ליהנות. איפה דורון צברי? ארטרטון ב"תמרה דרו" (צילום: יח"צ)

      הבעיה היא ש"תמרה דרו" מציג תמונה מדויקת של המציאות, אך בלי להעיר עליה משהו שנון או מקורי. במובנים רבים מזכיר הסרט את "לחנך את ג'ני", להיט בריטי קודם על המסכים, שגם הוא השתמש באותם טריקים קולנועיים נלוזים.

      ההבדל הוא שבחטיף האליטיסטי ההוא בכל זאת ביצבצו כמה אמירות חדות ומקוריות: הסרט הסתכן בהרגזת חלק מהצופים – בין השאר, האשימו אותו באנטישמיות – כדי שיוכל למתוח ביקורת על החברה הבריטית. לעומת זאת, "תמרה דרו" אינו לוקח כל סיכונים, ולרגע אינו טורח לתקוף יתר על המידה את דמויותיו או את העולם שבו הוא מתרחש. בהתאם לחוסר העוקץ של התסריט, גם עבודת הבימוי של פרירס ישנונית ביותר: הסרט אינו מזיק ואינו מפרך, אך גם אין בו טיפה של מעוף, והוא מנומנם וסתמי כמו תה פושר של אחר הצהריים.

      כל זה מאכזב למדי: אחרי הכל, היו כאן חומרי גלם טובים, פרירס ("זקוף ת'אוזן", "המלכה") הוא אחד הבמאים המיומנים והמחדשים בהיסטוריה העכשווית של הקולנוע הבריטי וארטרטון היא אחת הכוכבות העולות שלו. הפוטנציאל ליצירת סרט מבריק קיים לאורך כל דרכו של "תמרה דרו", ועם קצת מאמץ מן הגורמים המעורבים בעניין הוא גם היה מתממש. אבל למה שהם יתאמצו? בשוק קולנועי כה תחרותי, שבו עשרות סרטים עומדים בתור לפתוח פסטיבל ולקבל את המשבצת הבודדה השמורה לקולנוע איכותי במוזיאון תל אביב, "תמרה דרו" ממלא בצורה אופטימלית את הדרישות מן הזוכה המאושר, וכל שאר רוח מיותר היה מחבל בסיכוייו. עצוב קצת שזה המצב, אבל העיקר שפקידי הארנונה מרוצים.