אני מודה, יש לי הפרעת אכילה. אני כל הזמן בהיסטריה שאני הולך להיות שמן. ההתנהלות שלי סביב אוכל מאופיינת ביחסי אהבה שנאה חולניים, שמורגשים בכל ביס. פיתה עם שניצל, למשל, זו חוויה מטלטלת מבחינתי. מצד אחד מדובר במעדן אמיתי, אולי הקומבינציה הגדולה ביותר שהביאה לעולם תרבות קיבוץ הגלויות הישראלית, אך במקביל כל ביס מלווה בייסורים. הפער בין ההנאה שיוצרת הפיתה לבין הדאגה מהנזק התזונתי שלה הוא בלתי נסבל. אני מתמוגג מחגיגת הטעמים, אך במקביל סובל מייסורי מצפון. לא פעם אני אף מוצא את עצמי מצטט ממשנתה של הילה נחשון, שסיפרה בראיון ש"לפעמים הארוחה הכי טובה זה סיגריה ובקבוק מים מינרליים", משפט שחקוק בזיכרוני לנצח. מבחינתנו, אלו הלוקים בהפרעות האכילה, "לרדת בגדול" זה פורנו.
רבע שעה של צפייה ב"לרדת בגדול", שעלתה אמש (ראשון) בערוץ 10 לעונתה הרביעית, הספיקה כדי להכניס את הבית לאווירת חירום. המעשה הראשון היה להיפטר מסנדביץ' הפסטרמה שהיה לי ביד, אחרי זה דרשתי מזוגתי לחדש לנו את המנוי לחדר הכושר. "חייבים להתחיל לרוץ", אמרתי לה, "אסור להזניח", והיא רק הנהנה בדממה, עדיין המומה מהמתרחש לנגד עיניה. כל חששותינו התממשו: שומן התגלה כהרבה מעבר למגבלה אסתטית או לסכנה בריאותית; הוא התגלה כחטא האנושי החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת. על פי "לרדת בגדול", זו הסיבה המרכזית בעולם לדיכאון, סבל ואומללות. ספק אם נוצרה אי פעם תוכנית ריאליטי שמצליחה להשתוות למינוני הבכי שיוצרים כבדי המשקל. כולם שם בוכים כל הזמן, כמו בהלוויות של דיקטטורים אסיאתים.
רוב הצופים בתוכנית כבר מכירים את הביקורות עליה, על כך שהיא מגחיכה את כבדי המשקל ומנצלת את מצוקתם לצרכים מסחריים, אך חיים איתה בשלום. הם גם מכירים את הטענות על התנהלות רפואית חסרת אחריות של ההפקה (שכופה על המשתתפים משטר כושר רצחני בחוסר הדרגתיות), ולמרות זאת מתרגשים מהפרומו על האמבולנס שיופיע בפרק הבא כדי לפנות עוד קורבן של משחק אכזרי. הם גם שמעו את הסיפורים על משתתפים שלא הכניסו נוזלים לפיהם ב-24 השעות לפני השקילה על מנת להוריד עוד כמה גרמים, או על אחרים שהשתמשו בחומרים משלשלים וכדומה על מנת לשפר את מעמדם במשחק אך כל זה בטל בשישים לעומת הדרמות האנושיות.
ואכן, איזה דרמות אנושיות. כל אחד מהמשתתפים קורע את הלב, בלי ציניות. מדובר בקבוצת אנשים שהרימו ידיים, שנמצאים במצוקה אמיתית מכל הבחינות: רפואית, אישית וחברתית. בניגוד לבעיות אנושיות אחרות אותן ניתן להסתיר או להסוות, משקל עודף לעתים מגדיר את הבן אדם ומעצב את אישיותו. לצערם, עכשיו הם מתמודדים לא רק עם בעיית המשקל אלא גם עם ההשפלה הציבורית. לפני כן הם היו אנשים עם מגבלות גופניות, עכשיו הם גם הפכו לקורבנות ריאליטי. העובדה שהקהל בבית מזדהה עם המאמץ של המשתתפים ומרחם עליהם, לא גורעת מההנאה ומהעונג שזה מסב לו. זו באמת תוכנית עצובה.
לפרקים "לרדת בגדול" לא נראה כשעשועון ריאליטי אלא כתוכנית אימה. הפחד, שמהדהד בכל סצינה, הוא מעבר לפחד פסיכולוגי, על מה שעלול לקרות לך אם אכן תהפוך לשמן; מדובר בשטיפת מוח שמועברת בסיסטמתיות תוך שימוש באלמנטים ויזואליים מאיימים. בזה אחר זה המשתתפים צועדים לעבר המשקל, מתקדמים לאיטם בצעדים כבדים, הגברים ללא חולצות, הנשים עם סוג של עליונית. כל פיסת שומן בוהקת מול העיניים, רוטטת במלוא הדרה.
אנחנו, החבר'ה עם הפרעות האכילה, לא זקוקים להרבה יותר, אבל כפי שחנויות בגדים משתמשות במראות שיוצרות מראה רזה, כך לא אתפלא לגלות שב"לרדת בגדול" משתמשים במצלמות שמטרתן להשמין. השדיים של הגברים גדולים משל כוכבניות פורנו, הנשים מורכבות מעיגולים עיגולים. נדירים הם המשדרים שמצליחים בימינו לעורר את הצופה ולגרום לו לקום ולעשות מעשה, אבל "לרדת בגדול" עומדת במשימה בקלות ובטבעיות: ממחר דיאטה. חוץ מזה, בואי נישבע כבר עכשיו שנאסור על הילדים שלנו לראות טלוויזיה.