חיים כהן .VS אביב משה
לצערנו היינו צעירים ועניים מדי בשביל לאכול ב"קרן" טרם סגירתה, אבל כמי שצורכים תכניות בישול בכמויות לא שגרתיות יש לנו תחושה שליווינו את חיים כהן מהרגע בו החליט להיות חבר של אוכל (כששאול אברון הגיש לו פרוסת לחם עם חמאה ובשר מדמם). כהן גורם לצופה להרגיש שאם יפגוש אותו במקרה ברחוב ויזרוק את המילה הנכונה, מיד תיווצר חברות אמת סביב צלחת אורז, אפונה ובשר (משהו כמו האפקט של נינט אחרי הגמר בניצנים).
למען האמת, כל צפייה ב"שום, פלפל ושמן זית" גורמת לנו לרצות לוותר על כבודנו העצמי, לפנות לגורמים הרלוונטיים, ולבקש שחיים יארח אותנו וישאל מה אכלו אצלנו בבית, תוך שהוא מבשל לנו אינטרפרטציה משודרגת של המאכל הזה. חבל שהערוץ הציבורי לא השכיל לשמר את התוכנית הטובה ביותר שהיתה לו ביד.
אביב משה אולי יהיה חיים כהן עוד 20-30 שנה, וגם לו לא חסר קסם אישי וכישרון, אבל עם הניסיון, התום והחום של כהן אין לו שום דרך להתחרות בשלב הזה.
חיים כהן עולה לחצי הגמר.
מיכל אנסקי .VS הילה אלפרט
הילה אלפרט היא האשה שלימדה אותנו להתענג על אוכל שלא התעסקו איתו יותר מדי, היא מי שהבהירה שיותר זה לפעמים פחות. בזכותה ויתרנו על הלימון בקרפצ'יו, הלכנו לחפש פריקסה באשדוד ותרנו אחרי מנה של אורז ובמיה על פתיליה בסמטאות ירושלים. בפינות שלה ב"שום פלפל" ובתוכניות אחרות, אלפרט אינה מסתפקת ב-"טעים לי-לא טעים לי", ומביאה ערך מוסף לגבי ההיסטוריה, המקורות, והמטען של כל מאכל. דוריה מוסיפה שהיא גם סיפקה את האוקיי הסופי שאיפשר ללא מעט נשים לחבק את העובדה שמותר להן לחוש תאוות בשרים ולאכול באופן כללי.
מיכל אנסקי קורצה מהחומר הנכון בהחלט, ואנחנו צופים לה עוד הרבה תכניות בישול ועוד הרבה פריים טיים. נכון לעכשיו, אנחנו קצת מתבאסים על מי שחזרה מבית ספר לגסטרונומיה באיטליה, וגורסת בלי למצמץ שדווקא "בישראל יש את חומרי הגלם הטובים בעולם" (שוק האיכרים המבורך שהקמת בנמל תל אביב הוא לא סיבה לחרטט אותנו).
את אנסקי נבקר בשוק, את הילה נפגוש בחצי הגמר.
ישראל אהרוני .VS רן שמואלי וירון קסטנבוים
מעבר לכל נקודות הזכות בקולינריה הישראלית שאהרוני צבר במשך עשורים רבים של מסעדות עילית, ספרי בישול וטורי אוכל בעיתונות, התוכנית שלו בערוץ 10 פשוט אידיאלית לכל מי שרוצה באמת ללמוד שלבים של עשיית מנה. אהרוני עובר על כל שלב, מסביר באופן ענייני ומעניין, ונותן לכל מאותגר חביתה תחושה שאין מנה שתהיה גדולה עליו. בפורמט הקודם הקצה ערוץ 10 נטול הפרוגרמינג לתוכנית שעה, מה שהפך את הנינוחות וההסברים לפשוטים יותר לביצוע. לכן ראוי לבחון את אהרוני גם בתכנית החדשה והקצרה יותר. בכל אופן, גם אם הנוכחית לא תנעם לנו כמו הקודמת, לאהרוני מגיע להמשיך גם על רקע השידורים החוזרים של "דרך האוכל" עם גברי בנאי.
שמואלי וקסטנבוים עשו את שלהם ב"קרב סכינים" ומאז הם נותנים הופעות אורח מוצלחות בתוכניות של אחרים. אנחנו הולכים עם אהרוני בזכות החלוציות, בזכות הערך ההיסטורי, בזכות ההגשה המצוינת, וכן, גם בזכות הצמה.
להערכתנו, גם שמואלי וקסטנבוים היו זזים הצדה ומפרגנים למורם ורבם את חצי הגמר.
אבי ביטון VS. אייל שני
עם כל חיבתנו לאבי ביטון, יש לנו תחושה קשה שאם אייל שני ידרוך במסעדה שלו, הוא ממש לא יהיה מרוצה ממה שיתנו לו לאכול, וזה אומר הכל.
להיות טאלנט ושהמצלמה תאהב אותך זה נעים ונחמד, אבל זה לא מתחרה בעומק ובחדשנות שמביא עימו אייל שני. אנחנו מודעים לעובדה שיש רבים שיכנו את אותו עומק "פלצנות", אך אנחנו מסרבים להכיר בקיומו של המושג הזה.
מביטון ניפרד בצ'פחה פואד בן אליעזרית, את שני נפגוש בחצי הגמר.
