בסוף השבוע הקרוב יתקיים ברחבי תל אביב אירוע הענק "אוהבים אמנות" אחד מאירועי האמנות הגדולים ביותר בעיר, המוציא לדרך את חגיגות פתיחת עונת התערוכות. גדרות אבן יהפכו לקירות תצוגה, גנים ציבוריים למרחב מיצג, וחללים פרטיים יפתחו לציבור. האירוע, שעומד השנה בסימן סאונד, תחת הכותרת "שומעים אמנות", יתפרס על פני עשרות גלריות ומעל 250 חללי סטודיו פרטיים, שיעניקו לצופה הזדמנות לצפות לא רק בעבודותיו הגמורות והמהודקות של האמן אלא גם להיחשף לתהליך היצירה, לעבודות בהתהוות, לחללי יצירה פרטיים וכמובן גם למפגש עם האמנים עצמם.
האמן שחר מרקוס, בן 39, אחד האמנים המרכזיים שישתתפו באירוע, אינו זר לצורת חשיפה שכזו. בחודשים האחרונים הוא הציג בתערוכה "אי" במוזיאון לאמנות מודרנית בבת ים (MoBY) - תערוכה שנבנתה בתוך גבולות החלל המוזיאלי וחשפה את תהליך היצירה לעיני הקהל הרחב, כמו גם את האמן במגרש הביתי שלו. אך גם לפני הניסיון האחרון, מרקוס, שהופיע בעיקר כאמן פרפורמנס במיצגים חיים ובעבודות וידאו, הכניס את עצמו לתוך היצירה והפך לחלק אינטגרלי מהספקטקל.
עוד בוואלה!
"הפעם אני מציג משהו מאד שונה ממה שאני מציג בדרך כלל", מספר מרקוס לוואלה! תרבות בראיון לרגל פתיחת התערוכה שלו בסטודיו בבית הספר "דרך צילום". "קוראים לתערוכה 'אמן מארח בסטודיו', מה שאומר שאני אשהה שם פיזית ואראה עבודות שלא הראיתי עדיין בציבור. יהיו שלושה סרטוני וידיאו שעוסקים בטבע דומם, והדגש הוא על התחריטים וההדפסים שעשיתי בסדנת התחריט בקיבוץ כברי ובסדנת הדפסים בניו יורק. למעשה אציג כיוון אחד שאני חוקר עכשיו, שנשען על צילומים מתוך עבודות מיצג ומיצב שלי מהעבר, אותם עיבדתי עם צבע, עם חומצות, ועוד, והדפסתי אותם על נייר כותנה בטכניקות שונות של הדפס. הרבה מהם הם מונופרינט one piece עבודה של צביעה ידנית, כמו ציור ולכן אין ממש שיעתוק."
מי שמכיר את עבודותיו של מרקוס, עבודות שצילומי סטילס מתוכם מופיעים בתערוכה החדשה, עשוי להיזכר במיצג "Soak" שהציג לראשונה במגרש הרוסים בירושלים לפני יותר משבע שנים, ולאחרונה כחלק מאירוע האמנות "עוץ בעיר" במוזיאון תל אביב. בעבודה, מרקוס נשכב באקווריום כשמעליו ישבו ארבעה אנשים לבושים בתלבושות רוסיות מהמאה ה-18 וסחטו לתוך האקווריום בו שכב, כשלד בארון, חצי טון תפוזים. למרקוס עבודות וידיאו מעניינות אחרות, כמו העבודה "סביח" בה הוא מכין סביח ענק בסגנון ג'קסון פולאק - עבודה שמוצגת באוסף הקבע של אמנות עכשווית של מוזיאון ישראל לצד ציור של פולאק - או העבודה "אין אמן בעירו": פרודיה על סלבריטאות וכוח שנוגעת בשאלות גדולות כמו האם אמנות זה חשוב?, מי הכוכב האמיתי - העבודה של האמן או האמן עצמו?, ועוד.
מה שבולט כמשותף בכל עבודותיו זה הימצאותו של מרקוס כדמות ראשית ביצירה. "אני מרגיש שבגלל שאני מופיע בעבודות זה מאפשר ליותר אנשים לפנות אליי ולהתייחס לעבודה, לשאול שאלות ולהתעניין במה שקורה שם", הוא מסביר. "לאמנות פלסטית יש את הפריבילגיה להתעלם מהקהל, ובכלל באמנות לפעמים לא חושבים על הצופה," אומר מרקוס. "אני מאמין שזה חשוב להבין שאתה משחק במשחק מאוד גדול שמתייחס לא רק לאמנים, אוצרים וגלריסטים, אלא יש גם את החלק של הצופה וחשוב שהוא יתעניין במה שאתה עושה: חשוב לתקשר איתו, ליצור דיאלוג.
"בעולם האמנות, צופה הוא במקרה הפשוט ביותר לא בעל הממון - אין לו הרבה כוח, בניגוד לעולם של מוזיקה והקולנוע כשבהם הקהל קונה כרטיס, קונה דיסק או הולך להופעה. הצופה בעולם האמנות הפלסטית, לעומת זאת, לרוב לא רוכש עבודה - לא שקניית העבודה היא מה שקובע בשדה הכוח. לכן, אמן פלסטי כביכול משוחרר מהצורך ליצור דיאלוג ישיר עם הקהל, ולדעתי זה רק הפסד. אמנות צריכה להיות לאנשים, לא לקירות.
"לי אישית יש אושר יותר גדול כשבא אליי מישהו שהוא לא בעל משרה או ממון או עמדת כוח ואומר לי שמאוד נהנה או שאהב את העבודה שלי. אני גם מאמין שלאנשים יש מה להגיד על העבודות שלי בגלל שאני עושה וידאו-ארט וזה מדיום שנגיש מבחינתם כי הם רגילים לצפייה בטלוויזיה. בציור, למשל, קורה שהרבה פעמים אנשים ניגשים לזה ואין להם מילה אחת להגיד. כמובן שיש עבודות וידיאו שאנשים מסתכלים עליהם ואומרים וואט דה פאק? בדרך כלל עבודות שעוסקות במופשט קשות לקהל הרגיל."
שלושת עבודות הוידיאו שיוצגו בתערוכה (שאצרה תמר אלול) בסוף השבוע הקרוב, מתעסקות בטבע דומם - מושג מוכר מתולדות האמנות ונושא שמרקוס, שיש לו תואר שני בתולדות האמנות, אוהב להתעסק בו ולפרק אותו. "אני מתעסק הרבה בתולדות האמנות, ולאחרונה ניסיתי ליצור עבודות שמשלבות טבע דומם ואת הגוף האנושי החי. למשל, בעבודה אחת אני נמצא בתוך מקבץ פירות, כמו טבע דומם קלאסי של המאה ה- 17, ובאיזשהו שלב התמונה מתערערת ואני מבצבץ מתוך המקבץ ומתחיל לאכול את הפירות. בעבודה אחרת, 'טבע בוער', אני מכוסה בבצק, ולפתע אני מתחיל לבעור, ולמעשה כל הטבע הזה מתחיל להתקלקל".
את הורסטיליות שלו כאמן, דבר שניכר במעברים שלו בין מדיומים, חומרים ונושאים (מיצג, מיצב, וידיאו, ועכשיו תחריטים והדפסים), ניתן גם להחיל על דרכו המקצועית עד שנהיה אמן יוצר. נקודת ההתחלה של מרקוס היתה שונה מהנרטיב המוכר של אמנים, שהתחילו בבית ספר לאמנות ומשם המשיכו. הוא התחיל בתואר ראשון בבלשנות ובספרות באוניברסיטת תל אביב, לאחר מכן התחיל ללמוד לתואר שני בתולדות האמנות. עצם הפיכתו לאמן בעצמו קרתה רק כשהיה בן 30, לאחר שהתנדב להשתתף בעבודת מיצג של האמנית תמר רבן.
"במשך שנים היה לי מעל המיטה ציור של רנה מגריט, 'הטירה בפירנאים', ואחרי שגמרתי ללמוד בלשנות, חשבתי שאם אלמד אמנות אולי אגלה מה אני לא מבין בציור. חשבתי שאגלה מה עומד מאחורי הציור. היום אני יודע מה עומד מאחוריו", הוא מחייך כשומר סוד, "היום אני יודע שלא הייתי צריך להבין אותו אלא לחוות אותו, ולקח לי תואר שלם כדי להגיע לזה. אני מרגיש שאני מתפתח ומשתנה, וזה אנשים אחרים שרוצים לשים אותך בקופסאות. התפקיד של האמן זה לעשות מה שהוא חושב לנכון, בכל מדיום, ואל מול זה יש אנשים שרוצים שיהיה להם קל לקטלג בן אדם כי יש יותר מדי אינפורמציה מסביב.
"גם ב'אוהבים אמנות' יש יותר מדי אינפורמציה," הוא מודה. "מה שקורה בסוף השבוע הזה זו הצפה, ואתה עומד מול זה עם השאלה למה יש הצפה באמנות פלסטית כשבעצם בכל שאר השנה אין? למה לא פורשים את זה על תקופה יותר רחבה? אני חושב שרוב האנשים לא יצליחו לראות אפילו רבע ממה שקורה בסוף השבוע הזה, אבל אולי הם לא אמורים? כששואלים אנשים מה הם עושים בחו"ל, מספר שתיים זה תמיד ללכת למוזיאונים. זה תמיד מדהים אותי. אבל כנראה שהרבה מאוד אנשים, שהם לא שחקנים בעולם האמנות, אוהבים את זה ומתחברים לזה, חושבים, בתת מודע אפילו, שכדי להבין תרבות אחרת אתה הולך למוזיאון לראות אמנות. אירועים כאלה, לעומת זאת, אולי יגרמו לאנשים להיות גאים בעיר שלהם. הם מזכירים לאנשים, גם אלא שלא הולכים כל הזמן לראות אמנות, את המחשבה הזו 'בוא'נה, אני חייב ללכת לראות יותר אמנות, שכחתי כמה אני אוהב את זה.'"