בספר החשיבה "הבנק טעה לטובתך" (2009, הוצאת דביר) מעלה הפילוסוף הבריטי ג'וליאן בגיני סוגיה מעניינת: צייר מוכשר ביותר מבין שלא יקנו את יצירותיו אם יהיה חתום עליהן, ולכן הוא מחליט לזייף יצירה כאילו הייתה של ואן גוך. היחידים שיודעים על התרמית הם חבריו. מצד אחד, ברור להם שזהו לא רק מעשה לא מוסרי, אלא גם עבירה פלילית. מצד שני, אם מישהו באמת מאמין שמדובר בציור של ואן גוך ורוכש אותו האם זו לא בעיה שלו? יותר מכך, אם איש מלבד אותם מקורבים לא יודע, האם זה לא הופך פשוט להיות ציור של ואן גוך?
גם לסופר הנוער הבריטי דייוויד בלבין הציקה השאלה הזו, ולכן הוא כתב את "החקיין" ספר המבוגרים הראשון שלו. התקופה היא סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, סיום עידן התאצ'ריזם. מארק, בחור צעיר יתום מאב, מגלה כבר בתיכון כי הוא יודע לזייף את סיפוריו של צ'רלס דיקנס בכישרון רב. בהיותו בן 18, לפני שהוא יוצא ללימודים אקדמאיים, הוא מחליט לעזוב את אמו שעימה הוא גר בעיר קטנה ואפרורית בחבל לנקשייר ולנסוע לחופש של שנה בפריס.
חלומו הגדול של מארק הוא להיות סופר, ובתור התחלה הוא קונה מכונת כתיבה ישנה ומזייף סיפורים של ארנסט המינגוויי. כשהוא נתקל בבחורה מבוגרת ממנו בה הוא מתאהב, הסיפורים מוצאים את דרכם לידיה ומכאן מתחילה פרשייה שמגיעה לכותרות העיתונים. כשמארק מזייף גם סיפורים של גרהם גרין ורואלד דאל, האחד לפני מותו והשני אחריו, העסק מסתבך עוד יותר.
סופרים טובים גונבים
כמו בגיני, גם בלבין מייצר סיטואציה שבה זיוף מקבל את ההילה של המקור, וגם לו יש כוונה ליצור דילמה ולשאול עד להיכן מותר למתוח את החבל. אלא שבלבין מתעסק פחות בפיתרון ושם דגש על הצביעות האנושית שמובילה לשאלות כאלה. קחו לדוגמה את "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. כתב היד נדחה למעלה מ-20 פעמים על ידי הוצאות שונות, בטרם הסכימה אחת לקבלו.
גם המינגוויי עצמו רדף אחרי מו"לים עד שמצא את אלה שיאותו לתת לו הזדמנות. הסוף ידוע, המינגוויי הפך לאחד הסופרים החשובים בתולדות הספרות המודרנית. לאחר שקיבל את הסטטוס הזה, כבר לא הייתה לו שום בעיה כי שמו הלך לפניו. האם זה טוב בהכרח? להמינגוויי ודומיו אולי, לכישרונות הצעירים הרבה פחות.
מה עושה מי שיודע שלא יקבל צ'אנס ראוי? טוני, עורך מגזין שמארק פוגש, יודע (עמוד 71): "אני מעדיף להשתמש במילה גנבתי. סופרים גרועים מעתיקים, סופרים טובים גונבים". מייפילד, סופר צעיר שמשיק ספר חדש, גם מסביר למארק כיצד לעשות זאת כשהאחרון מספר לו שאיבד את הקול הרעיוני שלו (עמוד 176): "זה קשקוש של שיעורי כתיבה יוצרת... אף אחד לא 'מוצא את הקול שלו'. כולם גונבים את הקול של מישהו אחר ומשפרים אותו. תאמין לי". כדי להבהיר את הנקודה, טוני מדגיש את ההבדל בין זיוף ציורים לזיוף ספרים (עמוד 204): "הצייר מוערך על מקוריות, לא על חדשנות. להעתיק חידושים של מישהו אחר זה קל יחסית. אבל ספרות צריכה לברוא את עצמה מחדש כל הזמן. לפעמים הסופרים עצמם נכשלים בזה".
לא מצליח לגנוב מאגאתה כריסטי
בלבין, שמכיר היטב את עולם הספרות הבריטי, מצהיר למעשה בשם עולם זה שרעיונות מקוריים נפסלים על הסף. החברה השמרנית מתקשה לעכל סופר צעיר ופורץ דרך (כמו שמארק רוצה להיות), אבל בהחלט מקבלת בזרועות פתוחות יצירות אותנטיות ולו למראית עין. "החקיין" הוא ספר מתח במסווה של רומן התבגרות או להפך, אבל בעיקר מפנה אצבע מאשימה אל התעשייה שממנה הוא מתקיים, תעשייה שמאדירה את החזק, לא נותנת מספיק הזדמנויות לכישרונות החבויים ומאוד מלאה בעצמה.
כאמור, בלבין הוא סופר נוער שעשה את קפיצת המדרגה, וכך נראה גם הספר, לטוב ולרע. לטוב, משום שהוא קולח, כתוב בשפה פשוטה וקלילה (שבחים גם למתרגמת קטיה בנוביץ') ומשלב בשובביות דמויות אמיתיות ובדיוניות, כולל דיאלוגים משעשעים בין טוני לגרהם גרין. לרע, מכיוון שהבוסריות של בלבין בכתיבת ספרי מתח ניכרת, עובדה שבולטת במיוחד במספר רגעי מפתח שהפיתרון שלהם צפוי.
בלבין נכנס לעתים קרובות מדי לשבלונות שמערערות מעט את ההנאה מהעלילה. עם זאת (זהירות, ספוילר!), בלבין לא מתייפייף יותר מדי עם הסיום ומשאיר חומר למחשבה בסוף הספר. לא צריך להתאבד על "החקיין", אבל זהו בהחלט ספר נחמד שיכול להעביר את הזמן בכיף וגם ללמד דבר או שניים על סופרים ועל כאלה שרוצים להיות סופרים.