פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המסעודה הגדולה: על "מאסטר שף"

      ל"מאסטר שף", תוכנית האוכל החדשה של קשת, יש את כל החומרים להפוך ללהיט – אם רק יסלקו ממנה את מניירות ה"כוכב נולד". לילך וולך סינר אדום

      יש רק סוג אחד של אנשים שבאמת כדאי לאהוב – אלו שאוהבים לאכול, נהנים מההתעסקות עם אוכל ולא מבלים את חייהם בהימנעות וגועל. ואילו אנשים שאוהבים להאכיל אנשים אחרים הם אלו שכבר כדאי להתאהב בהם. הם ישמחו את ימיכם בחמוץ-מתוק, יפצירו בכם לטעום ישר מהסיר, יחממו אתכם במרק, ועם קצת מזל יחבקו אתכם בלילה בידיים של וניל ומי ורדים.

      "מאסטר שף", שעלתה אמש (חמישי) לאוויר בערוץ 2, היא תוכנית המבוססת על פורמט בריטי, בו מתחרים ביניהם בשלנים לא מקצועיים על תואר המאסטר ומנופים אחד-אחד עד לגמר הגדול. משהו כמו "המתכון של המדינה" של גיל חובב פוגש את "מטבחי הגיהנום" של גורדון רמזי. זוהי תוכנית שמיועדת לכל אלו שאוהבים להאכיל, ואם לשפוט לפי התורים המשתרכים ארוך-ארוך בפרק האודישנים, יש הרבה כאלו בישראל. חוץ מזה, היא מעניינת, או אמורה לעניין, את כל אלו שאוהבים לאכול סנדוויץ' גבנ"צ בגופייה על הספה ולרייר מול פילה מיניון באפרסקים צרובים עם פירה שורש סלרי שמרצדים על גבי מסך הטלוויזיה שלהם.

      שלושה מרכיבים טבעיים וטעם לוואי אחד

      בפרק האודישנים הראשון ששודר אתמול התוודענו לחלק מן המתמודדים שנכנסו לנבחרת "מאסטר שף" ולעוד כאלו שלא. קאדר השופטים של התוכנית מורכב מאושיות גסטרונומיה מוכרות: חיים כהן, אייל שני, רפי אדר ומיכל אנסקי. ארבעתם אמורים לשפוט ולהכשיר את המתמודדים עד לקטיפת התואר הנחשק, הלא הוא "מאסטר שף". לשם כך הם מבקשים מכל מתמודד להכין עבורם את מנת הדגל שלהם, ואז ברוב טקס כל אחד מהשופטים טועם ומחליט האם המתמודד עובר לשלב הבא.

      חיים כהן הוא שף שאוהבים לאהוב. התוכנית המיתולוגית שלו "שום, פלפל ושמן זית" מיצבה אותו במקום חם בלב הקונצנזוס והוכיחה מעל לכל שאפשר להיות איש טלוויזיוני בלי להיות איש טלוויזיה. גם ב"מאסטר שף" הוא מצליח להלך בין הטיפות ולצאת יבש ורענן, למרות הבעיות המובנות של הפורמט. אייל שני הוא משורר אוכל: כמו עם כוסברה, מי שאוהב אותו מת עליו ומי שלא יכול לסבול את הפיוטיות לא יתרגל אף פעם. כותבת שורות אלה נמנית על הקבוצה הראשונה.

      לרפי אדר (קולנוען ומסעדן) יש מה שקוראים סטאר קוואליטי – הדבר הזה שאין לקנות בכסף ושהופך נשים ליפיפיות וגברים לכאלו שאי אפשר לומר להם "לא" – והוא משתלב בחינניות ובלי טיפת מאמץ כפוי ב"מאסטר שף". ואילו מיכל אנסקי, מכל הפינות ותוכניות הבישול בהן השתתפה, הפכה למבינת טלוויזיה – וזו לאו דוקא מחמאה. יותר משאר השופטים, היא הפנימה את המלאכותיות שדורשת המצלמה – את הגדול מהחיים, דמעה בקצה העין, חיוך מלא שיניים. אנסקי, דור שני לאנסקיות מבשלות, לא השכילה ללמוד את הצניעות והטבעיות של אמא שרי ומביאה, לצערנו, טעם לוואי לא נעים לתוכנית.

      סחוט כפי יכולתך

      "מאסטר שף" בגרסתה הנוכחית היא לא רק פורמט מעוברת, היא ממש מגה ישראלית – השפים מתחבקים ומתנשקים עם מתמודדים, נופלים על צווארם כאילו מצאו אח אובד, וככלל מתקשים לייצר דיסטנס שופטים-מתמודדים שאנו רגילים לו מתוכניות דומות ממעבר לים. כל זה עוד בסדר. הרי בלבנט אנו חיים, ופלאפל אוכלים בידיים.

      אלא שהישראליות היתרה מגיעה דווקא מגזרת "כוכב נולד" – האמא הגדולה והשתלטנית שלימדה אותנו טלוויזיה רעה ומניפולטיבית מהי: גיחות חושפניות לביתם וחייהם קשיי היום של מתמודדים, לחיצת בלוטות הרגש בשתי ידיים ומוזיקת רקע שהונדסה כדי לפתוח צינורות דמעות. אחת אם חד הורית, מלאת גומות ועיניים לחות – מה, לא נעביר אותה שלב? נעביר נעביר. ההיא, שלא נדע, בנה עבר תאונה בצבא, הוא כל עולמה וזו ההזדמנות שלה לעשות משהו בשביל עצמה – איך לא נעביר? יאללה, מה אתם כבדים, כולה אוכל, העיקר שגלעד יחזור הביתה בשלום.

      במילים אחרות, הבעיה של "מאסטר שף" היא שהיא שיש בה ערבוב של מין שלא במינו: או שזו תוכנית על אוכל או שזה בילי מוסקונה לרמן – אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. התוכנית יכולה להיות להיט אמיתי, יש בה את כל החומרים הנכונים בשביל שיהיה שמח, מקצועי וטעים. רק כדאי להרגיע עם בימוי היתר ועם השואו למצלמה – באנו בשביל האוכל הטעים והרוח הספורטיבית, את הלוקשים נאכל במקומות אחרים.

      "מאסטר שף", ימי חמישי ושבת, 21:00, ערוץ 2, קשת