פרק ראשון: "כה אמר זרתוסטרה"

כשהיה זרתוסטרה בן שלושים עזב את ארץ מולדתו ואת אגם מולדתו והלך אל ההרים. כאן התענג על רוחו ועל בדידותו ולא נלאה עשר שנים. עד אשר נהפך לבבו, — ובוקר אחד השכים כ??ע?לות השחר ונעמד לפני השמש ואמר לה:

"הוי כוכב גדול! מה היה אושרך? לולא היו לך? אלה אשר אתה מאיר להם!

עשר שנים עלית ובאת ה?נה אל מערתי: לולא אני והנשר והנחש שלי, כי עתה מאסת באור?ך? ובדרך הזאת.

אבל אנחנו חיכינו לך בכל בוקר, פ??רקנו מעליך את ש?פ?עת?הי?תר ובירכנו אותך בעבורה?.

ר?א?ה! קצתי בחוכמתי, כמוני כ??דבורה אשר אספה דבש יותר מדי, זקוק אני לידיים המושטות.

רוצה אני לתת מתנות עוד ועוד ולחלק, עד אשר שוב יש?מחו החכמים שבקרב בני האדם בסכלו?תם ושוב יש?מחו העניים בעושרם.

לשם כך עלי לרדת אל המעמקים: כמוך עם ערב, בלכתך אל מאחורי הים להביא אור גם ל?שאו?ל, הוי כוכב עשיר עד בלי די!
כמוך עלי לרדת ולשקוע, כלשון בני האדם שאני רוצה לרדת אליהם.

לכן ת??נ?ה לי את ברכתך, הוי עין של?ווה, שגם אם תראה אושר מופלג לא תקנא!

ב??רך את הכוס שרוצה לעלות על גדותיה עד אשר יינגרו ממנה המים בזהבם ויש??או ויביאו את השתקפות תענוגייך לכל מקום ומקום!

ר?א?ה! הכוס הזאת רוצה שוב להיות ריקה וזרתוסטרה רוצה שוב להיות אדם."

— כה החלה ירידתו ושקיעתו של זרתוסטרה.

זרתוסטרה ירד לבדו במורד ה?הרים ולא נקרה לקראתו איש. ובא אל היערות ופתאום עמד מולו זקן אחד אשר יצא מבקתתו הקדושה לחפש? שורשים ביער. וכה אמר הזקן לזרתוסטרה:

לא זר לי הנודד הז: לפני כמה שנים עבר פה. זרתוסטרה היה שמו; והנה נהפך לאח?ר. אז נשאת את א?פרך? אל ההרים: התרצה עתה לש?את את א?ש?ך? אל העמקים? האין אתה ירא מפני עונשיו של מבעיר הבע?רות?

כן, זרתוסטרה הוא. עינו טהורה וסביב?י פיו לא יסתתר גועל. הלוא כרקדן הוא מהלך. נהפך לאח?ר זרתוסטרה, היה לילד זרתוסטרה, נ?עור ו?ע?ר זרתוסטרה: ומה לך? עתה בין היש?נים? כמו ב??ים חיית? את חייך ב??ב?דידות, והים נשא אותך. אבוי, התרצה לעלות על היבשה? אבוי, התרצה שוב לשאת את גופך בעצמך?

אמר לו זרתוסטרה: "את בני האדם אני אוהב."

ואני, אמר הקדוש, האם לא הלכתי אל היער ואל השממה כי אהבתי את בני האדם יותר מדי? ועכשיו אני אוהב את אלוהים: את בני האדם איני אוהב. האדם הוא בעינ?י דבר רחוק מדי מן השלמו?ת. אהבת האדם תהרוג אותי.

אמר לו זרתוסטרה: "מה זה דיברתי על אהבה! אני מביא לבני האדם מתנה!"

אל תיתן להם כלום, אמר הקדוש. מוטב שתפרוק מעליהם משהו ותיש?אנו עמם יחד — זה הדבר אשר ייטיב עמם יותר מכל: ו?לוואי שייטיב עמך!

ואם אתה רוצה לתת להם, אל תיתן להם אלא נדבה, ואף חכה עד אשר יפשטו יד ויבקשוה!

"לא", אמר לו זרתוסטרה, "אינני נותן נדבות. אינני עני דיי לתת נדבות".

צחק הקדוש על זרתוסטרה ואמר: אם כן, הישמר לך, פן לא ייאותו לקבל את אוצרותיך! אין הם בוטחים ב??מתבודדים ואין הם מאמינים שבאנו לתת.

קול צעדינו נשמע להם בודד מדי ברחובות. וכמו ב??לילות שהם שומעים על מיטותיהם איש מתהלך שעה ארוכה לפני זריחת השמש, שא?ל ישאלו בלבם: לאן הוא ש?ם פניו, הגנב?

אל תלך אל בני האדם, הישאר ביער! ואף מוטב שתלך אל החיות! מדוע לא תרצה להיות כמוני — דוב בין דובים, ציפור בין ציפורים?

"ומה עושה הקדוש ביער?" שאל זרתוסטרה.

אמר לו הקדוש: אני מחבר שירים ושר אותם, וכשאני מחבר שירים, אני צוחק ובוכה ונוהם: ככה אני משבח את אלוהים.

בשיר ו?ב?כי, ב?צחוק ו?נ?ה?ם אשבח את אלוהים אשר אלוה?י הוא. ואתה, מה אתה מביא לנו במתנה?

שמע זרתוסטרה את הדברים האלה ובירך את הקדוש ואמר: "מה יש לי לתת לכם? ועתה, הנח לי ואסתלק מהר פן אקח ממך דבר!" — וכך נפרדו השניים זה מזה, הזקן והאיש, והם צוחקים כשני נערים קטנים.

וכאשר היה זרתוסטרה לבדו, דיבר אל לבו ואמר: "הייתכן הדבר! אל הקדוש הזקן הזה ביער שלו עדיין לא הגיעה השמועה שאלוהים מת!" —